ארכיון
כפר ויתקין

מנחם מיודובניק

2023-1928

מנחם מיודובניק
20.2.2023-20.12.1928

כתבו: בניו, דוד יונתן ואלי
 אבא וסבא שלנו, סבא מוניק
אתה בעצם, אמור לעמוד פה ולהספיד. ככה התרגלו פה….
אבא שלנו, נולד בקיבוץ יגור לפני 94 שנים, וקצת. דצמבר 1928, נורא מזמן!
היתה לו אחות גדולה שנפטרה בקיבוץ ואז הוא נולד. גדל כבן יחיד. בגיל מוקדם הוא מאס בחיי הקיבוץ וכשהיה בערך בן חצי שנה, עזב עם הוריו לכפר סבא. אחר כך הגיעו לכפר ויתקין בעקבות אביו, סבא שלמה, שבא לעבוד במחלבה בכפר. מנחם הספיק לגור ב"בית הגדול" המפורסם, ואחר כך עברו לנקודת הקבע.
מנחם היה ילד כפר, עם הורים שבתחילה עבדו בחוץ, ואחר כך היה להם גם משק. כשהיה בגיל 17 הגיע למחנה המעצר בלטרון בעקבות המצור על קיבוץ גבעת חיים והמאורעות שם. הוא נתפס על ידי הבריטים, שהחליטו כנראה שהוא מאוד מסוכן. המעצר בלטרון היה חוויה מעצבת עבורו להמשך החיים. שם הכיר את עצורי האצ"ל והלח"י שעשו עליו רושם כביר!
אחר כך היה בהגנה כמו כולם, ובצה"ל שירת כמו כולם ועשה מילואים הרבה שנים. והחתונה עם אמא , שהיתה החתונה הראשונה שהרב אמיתי עשה. ואז נולדו התאומים, דוד ויונתן, ואחר כך אלי – הקטן של מיודובניק.
בכלל, פה חייבים להזכיר את אמא. סבתא שושנה. שהרי בלעדי סבתא שושנה לא היה בעצם המותג "סבא מוניק". הוא לא היה יכול להתנהל בלעדיה.
אבא בדיבורו, היה ימין על מלא. אם היה זז עוד קצת ימינה – היה נופל לחלל. בפועל, אמא והוא היו שמאלנים יפי נפש, ברמה מסוכנת כמעט. כיבדו כל אדם באשר הוא, ללא הבדל מוצא, דת, מין או גזע. תמיד מארחים ותמיד פותחים את דלתם.
אבא ידע ליצור קשרים, להגיע לאנשים ולזכות בהערכתם ובאמונם (למד מאמא). כל מי שנתקל בו זוכר אותו לטובה. היה איש חקלאות, רפתן, שעד יומו האחרון לא הבין איך ייתכן שמגיבור, גואל קרקע ובוניה, הוא וההתיישבות הפכו לגזלנים, אויבי העם והמולדת. זה הציק לו רבות.
מספר תכונות שאפיינו את אבא שלנו:
1. קצב האכילה שלו שהיה מהאיטיים ביותר שנצפו בבני אדם בפרט וביונקים בכלל!
2. חוש המור שאפיין אותו עד יומו האחרון. גם לקראת הסוף, כשרופא או אחות היו ניגשים אליו, היה אוזר את כוחו הדל ו"מתלוצץ עם רופאיו". גם      בשוטף, תמיד היו "חוכמות" ובדיחות וסיפורים. הרבה סיפורים, צ'יזבטים, פולקלור ועוד.
3. תמיד קר לו, גם בקיץ – הולך עם גטקעס או קורדרוי או שניהם…
אבא היה מאוד צנוע בהלכותיו, על גבול הסגפנות לעיתים, ומזל שהיתה אמא שלנו המתוקתקת שהכריחה אותו להיות בעניינים. לכל דבר שהצעת לו היה עונה כמו אפסנאי בצבא: "אין" , "תבוא מחר", ובעיקר – "לא צריך את זה"…
איש של אנשים, יונתן אומר, וצודק.
כל מוות מגיע תמיד בזמן לא טוב. או מוקדם מדי, או מאוחר מדי. אין "בדיוק בזמן" מדי.
אבא, אחרי 94 שנים טובות ותקופת סבל קצרה יחסית. למרות שזה צפוי ואתה יודע שזה מגיע, זה תמיד קשה ועצוב, ומצריך זמן לעכל ולעבד.
טס המטפלת טיפלה במסירות באמא ואחר כך באבא ודאגה לבית ולו. על כך נכיר לה תודה לעולמים.
אם הייתי שואל את אבא לפני הלוויה מה להגיד בהספד כנראה שהיה אומר: תזכיר את הבית הגדול, את לטרון, את ההגנה והפלמ"ח, את אמא והשיירה, ואת זה שישי לי 3 בנים, 7 נכדים ונכדות ו-11 נינים ונינות שאת כולם כמעט הספקתי לראות ולבלות איתם. ובסוף תכניס גם צחוק, שלא יהיה כל כך עצוב, לא חייבים רק לבכות, הרי 94 שנים הייתי שמח.
אבא שלנו – אוהבים אותך, משחררים אותך לפגוש את אמא ושמחים שהיית אבא וסבא שלנו כל כך הרבה שנים. נוח בשלום.

כתב:  דותן מידן, נכדו של מנחם
את סבא מוניק שלנו לא היה מי שלא מכיר ואהב. תמיד התמלאתי תחושת גאווה כשהיו אומרים לי, אה.. אתה הנכד של מנחם…
הוא היה מיודובניק אמיתי שלאורו הולכים וממשיכים כולנו, בין אם נרצה להודות בכך או לא- עקשן גדול, אוהב להתווכח על כל דבר וחושב שהוא יודע טוב יותר מכולם. אבל האמת היא, שבפנים ידענו שהוא טטל׳ה גדול- איש מלא רוך, עם רמות בלתי נגמרות, עד כדי מוגזמות לעתים, של אהבה ודאגה. כך למשל כשהיה שואל- לאן אתה נוסע או נוסעת והיינו עונים- לתל אביב, היה משתהה ומתמלא דאגה- עד תל אביב בשעה הזו??? כאילו עלינו לתפוס עכשיו טרמפ עם המשאית של החלב…
אם היו שואלים אותו להגדרתו- יהודי, ציוני, ולא פחות חשוב- רפתן. כזה עם ידיים גדולות ומחוספסות, קרחת מפוארת במרכז הראש ושפם גס ודוקר.  אבל החזות הזו לא איימה עלינו לרגע, להיפך- היינו מושכים לו באוזניים, משחקים לו בשפם, וממתינים כבר שיסיים לאכול את ארוחת הבוקר שהחלה ב-11 ונגמרה רק לקראת אחת…
ומה שלומך סבא? עזוב אותי, מה שחשוב זה איך נראית המדינה. וב-40 שנה לפחות שאני מכיר אותו מצבה נע, לדבריו לפחות, בין זיפת למחורבן. פעם הוא גם היה מצוין כנראה אבל זה עוד לפני שהכרנו.. ולנו היה הרי חלק גדול בעניין- עם כל השמייקל ג׳ורדן והאנ בי איידס הזה… נו אז מה… גם זה היה דאווין גדול- הרי ידענו כמה הוא אוהב ומעריך את פועלינו. אני זוכר למשל כמה הוא התרגש לקרוא את עבודת הגמר שלי בבטאון החלב, שזה הרי לדעתו ההישג האקדמי החשוב ביותר שאדם יכול להגיע אליו. וכשהייתי מתלווה אליו מדי פעם לבדיקות רופאים, כל מיני אנדוקרימונולגים כשלשונו, היה מציג אותי כדוקטור שלו, כאילו אני לא פחות מהרופא האישי של ראש הממשלה. אצלם כמובן  היה לו חשוב בעיקר להראות שהוא חזק וגיבור ולא מבין בכלל למה גררו אותו עד הנה, הוא שטופל אישית כנגד קדחת במלחמת השחרור ע"י ד"ר שיבא בכבודו ובעצמו. והרופאים באמת היו מלאי התפעלות כשהיו מגלים בן כמה הוא.
וכמו בכל אירוע משפחתי, כך גם ימים ספורים לפני מותו, הוא סיפר לי שוב על מזלו הגדול שיש לו משפחה ענפה, עם נכדים ונינים שאת כולם הוא רואה ומכיר, ושלושה בנים מסורים שדואגים לו לכל צרכיו. ובאמת סבא הצליח לך- כולנו, נכדותיו ונכדיו הקמנו בית בישראל (אם כי עכשיו לאור המצב והעובדה שהוא כבר לא פה יורד מפלס הבושה ואפשר לדבר שוב על דרכון פולני) וכולם באים לבקר, והרבה, ייתכן שלפעמים אפילו קצת יותר מדי, במיוחד אם זה יוצא על השנ"צ המפורסם על הספה. כשהיינו מגיעים עם הנינים פניו היו זורחות משמחה עם החיוך המפורסם, ותמיד הוא היה דואג שיהיו להם מספיק עוגיות ושוקולדים לזלול ובקבוקי פאנטה ומיץ לגמוע. הוא היה מתגאה בהם על שהם דור רביעי בבית הספר בו למד והיה מתפתח דו שיח של חירשים משעשע מאוד- הרי מי יכול להאמין שמפרידות ביניהם כמעט מאה שנה? הם היו מספרים לו חוויות מבית הספר, על רקע הצעקות הקבועות של אולפני האקטואליה של אחה"צ, והוא היה מספר להם, באיטיות מרובה ובלי שום יכולת לתמצת כמובן…, כל מיני סיפורים על תורכים, בריטים, אוסטרלים, מעפילים ובתי כלא שהתערבבו כולם בראשם למה שנשמע להם כמו סיפור אגדה רחוק, כל זאת בזמן שהם היו מחסלים אספקת ממתקים שנתית. דרכם נזכרתי שוב כמה כילדים אהבנו את הבית הזה, הגדול, עם המדרגות הרבות המובילות לקומה למעלה, שוקולד פרה שמתחבא על המדף, קולות העגלים והיונים, הארומה האופיינית של חצר הרפת ואווירת הצהריים המנומנמת. הבית שבנה יחד עם סבתא שושנה היה לנו מקלט נעים, חם וטעים מאוד, והלוואי והייתי מאמין בזה אבל תמיד אפשר לקוות שהוא פוגש עכשיו את סבתא שוש, צעירה ויפה כפי שהיתה. כמה הוא אהב אותה לאורך כל השנים, וכמה קשה היה לו להיפרד ממנה בלכתה.
מנחם מיודובניק, מאחרוני דור הנפילים, דור מיוחד שכמוהו לא יחזור- אדם שגדל כילד לא רחוק מכאן בבית הגדול, בארץ קשה שהוא וחבריו עתידים לבנות ממנה מדינה למעננו
נוח על משכבך סבא מוניק שלנו והיה בטוח שאנחנו שהכרנו ואהבנו אותך כל כך. נזכור אותך לעד

 כתבה: איילה מידן, נכדתו של מנחם
אם אתם צריכים פריט מידע בהיסטוריה כללית, פנו לסבא שלי, סבא מוניק. או ידע על הקמת הארץ, פנו לסבא מוניק. או מעוניינים בסיפור על חצי מהערים בעולם שהוא ביקר בהן עם סבתא, גם כן.
אם אתם מחפשים מישהו שאהב את הארץ, גם כשהוא שנא או אהב את מי שהיו בראשה, סבא שלי. מישהו שגדל וגידל על ערכי עבודה קשה והשקעה, איש משפחה אמיתי שאהב את סבתא 69 שנים, גם כשהיא כבר לא היתה לגמרי איתנו, לכו ישר לסבא.
סבא, כל כך הרבה זכרונות עולים..
אני גורפת חציר ברפת בגיל צעיר ואתה בא לדייק את עבודת הגריפה. אני ואבא מגיעים לסבא וסבתא לא. ערב, כמובן ביצה וסלט ולחם לבן מהמגירה השלישית. סבא נכנס מהרפת עם המגפיים השחורים וריח אפס גבולי וסבתא מתייצבת כמו אות כבוד עם כל המזון. נסיעות בטנדר שלך עם הריח המיוחד בו. הרבה שיחות בסלון. אתה קורא את העיתונים והדף לחבר ומסביר לנו על כל מיני אנשים מהכפר או מהאיזור שאין לי מושג מי הם. ובעיקר המון המון סיפורים. על מלא דברים. והמון דעות נחרצות. מעניין ממי קיבלתי את זה.
סבאלה, לאחרונה אתה מגיע אלינו הביתה בדרך מיוחדת, שנורא רציתי להספיק לספר לך עליה. דרך סיפורים לפני שינה לרון. אני מספרת לה על עדנה ותור, פרה ועגל מהרפת של סבא מוניק דרכם אני מנסה לספר ולשקף לה את העולם ודברים שקורים. ואתה עולה בהם כמעט כל פעם. בסיפורים, בשמחות, בעצב ובקושי. נמצא שם. כמו שהיית בחיים. סלע איתן. גם כשרחוק או לא מצליחים להתראות מספיק.
סבא, לא זכיתי לראות את ההתדרדרות, רק אותך לפני חודשיים ביומולדת ואז כשבאתי להיפרד אתמול. כמו שאמרת אז בשמחה, יש לך שבט מכובד. גידלת ורוממת שלושה בנים מלוכדים, שבעה נכדים ו11 נינים, שאתה מגיע אליהם אפילו לסיפורים לפני השינה.
זו הפעם השניה שאני עומדת כאן סופדת מעל קבר עם תינוקת בת חודש פלוס. כנראה שככה מרגיש גלגל החיים. שחר הקטנה שלי לא תספיק להכיר אותך וראית אותה רק בתמונות, אבל היא תשמע רבות עליך ועל מי שהיית עבורי.
יאללה עכשיו לך תפגוש את סבתא ותן לה חיבוק גדול. תודה על שהיית כל מה שיכולתי לבקש ועוד. נוח על משכבך בשלום סבאלה.
אוהבת אותך מאוד. אילוק
.

כתבה: ענבל מידן, נכדתו של מנחם
למי שלא מכיר, אני ענבל, הנכדה הבכורה של שושנה ומוניק, ידועה גם בשם פוצקילה. ועל כן אשתף מהווייתי ואשאיר את סיפורי האיש ומעלליו המרובים לאחרים שוודאי ידברו על לטרון ועל הבית הגדול, על הצבא האוסטרלי, על האהבה הגדולה לאירופה הקלאסית ולסבתא שושנה, ולאכילה איטית מאוד של לבן וביציה.
לאורך השנים הסבתי לסבא הרבה חוסר נחת.
כשהודעתי לו שהתקבלתי ללימודי משפטים הוא מיד אמר: ״לכל גנב דרעק יש עורך דין״
כשעבדתי כיועצת במקינזי, היה לו חשוב להזכיר לי שבעיירה של ההורים שלו היו אומרים על זה ״עייצה גייבר״ והוסיף את העקיצה הקבועה – לקנות בזול למכור ביוקר. נו שוין.
בשנות התיכון במעברות, הרגזתי את סבא חדשות לבקרים, בהליכה יחפה, בחולצות גזורות, בטיול שנתי לסיני, ובערכים של השומר הצעיר, רחמנא ליצלן.
והחיים בשוודיה בשנים האחרונות, השם ישמור, ארץ קרה עם אנשים קרים ומה יש לכם לחפש שם. כך סבא.
הנוער צריך לאהוב את המולדת ולקטוף תפוזים. סבא האמין בכך בכל מאודו.
והנה, למרות היותי סוררת ומורדת, כישלון גמור בסולם מיודובניק, דבר לא ניבט מעולם מעיניו של האיש זולת אהבה גמורה, ואף לא לרגע לא היה לי ספק ברגשותיו ומחויבותו העמוקה והכנה כלפי. איש חם עד לבלי סוף, אוהב אדם וקשר, סקרן, חבר, ואיש משפחה במלוא מובן המילה. ערכים אלה הנחיל לבניו החמודים והאהובים ולנו דרכם ואנחנו לילדינו ואותם חלקנו והם חיברו בינינו.
ובכל מקום בארץ ובעולם שבו הסתובבנו היינו אנחנו הנכדים של מנחם מיודובניק בן כפר ויתקין, שנולד לשלמה וחווה בעין חרוד, הרפתן, הפרדסן. והעולם כולו היה שלוחה של הכביש שמוביל למחלבה ואנחנו קטנים וגאים במגפי גומי על ברכיו של סבא מפליגים בטרקטור פרגוסון לעבר השקיעה ויודעים תמיד מי אנחנו מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. מכירים לך תודה על הכל ולא בכדי מקיפים אותך עד יומך האחרון.
להתראות סבא אהוב ויקר. איש אדיר ונדיר. נתגעגע מאוד.

לסיפור משפחת מיודובניק-מידן

 

 

 

דילוג לתוכן