ארכיון
כפר ויתקין

אריק כהן

2018-1936

כתבה: אפרת כהן

אבא

לדבר עליך בלשון עבר, זה לא הגיוני…. זה ממש לא נתפס. בכל פעם שהיינו מגיעים הביתה, אתה היית שם: קורא עיתון, פותר תשבצים, מחפש במילון אלפי מילים. וכמובן איך לא – היית רואה טלוויזיה ומזפזפ עד אינסוף, והעיקר…. היית!!!

היית איש אדמה בכל רמ"ח אבריך. קצרת ירק בשדה- ואנחנו על העגלה מאושרים, נתלים על העגלה או קופצים על הירק, כשהעלית את העגלה. גידלת פרות, עגלים, הודים ותרנגולות וגם על פרדס לא ויתרת, ותפוזים, אשכוליות ואפילו אבוקדו במטע גידלת – העיקר היית עסוק.

וכמו שלירי אומרת, היית איש חרוץ. כל בוקר השכמת קום ותכננת את היום. אם כל זאת, בשנים האחרונות גם נסעת לטייל בארצות אחרות וגם בארץ ישראל.

לאחר ששברת את עצם הירך חשבנו שזהו, לא תוכל ללכת. אבל אתה לא ויתרת, ולכל הוראות אנשי המקצוע הקשבת. בכל יום, אפילו פעמיים ביום, היית עושה תרגילי התעמלות. במטבח, במיטה ואפילו יורד במדרגות הפוך. הצעדות שלך בכפר נודעו למרחוק, עם הקביים הולך כמו איש הברזל, לא פחות. המילה "נחישות" בנויה עליך, כי כל מה שרצית בחייך השגת.

אי אפשר לדבר על כפר ויתקין מבלי לדבר עליך. נולדת בתוך בית הוריך, גדלת בכפר, כל ילודתך היית בכפר ולאחר הצבא חזרת לכאן. המשק שפיתחת היה למשק אחד המוצלחים בכפר.

ואתמול נפל דבר, קרה הנורא מכל. אתמול בבוקר, כמו בכל בוקר בחודשים האחרונים התקשרת אלי כדי להעיר אותי, אם במקרה השעון לא העיר. אמרתי "בוקר טוב", ענית "בוקר טוב" כדרכך ואמרתי "תודה", ולא תיארתי שאלו יהיו המילים האחרונות שאשמע ממך בחיים הללו, אבל הוקרתי את הרגע שאתה מדבר איתי. כשהלכתי לכיוון האוטו ראיתי אותך ליד עגלת התערובת של לול התרנגולות. הסתכלי עליך ורציתי להגיד שלום, כי ידעתי שאחזור מאוד מאוחר, אבל לא עשיתי זאת ואני כל כך מצטערת שזה לא קרה, כי עכשיו, אין דרך חזרה. כמה הייתי משלמת כדי לראות אותך רק עוד פעם אחת ולהגיד לך כמה אנחנו אוהבים אותך וכמה דאגנו לך שלא תעבוד קשה מידי ושתוותר על כל מיני דברים. אבל אתה היית עקשן כהרגלך ורצית הכל ובדרך שלך. אתה לא מאמין כמה אנשים אוהבים אותך ובוכים מבפנים וגם מבחוץ. לראות את המשק בלי שאתה מסתובב שם, יהיה קשה, אבל אל תדאג, אנחנו נהיה כאן נוכחים, מלוכדים וחזקים.

גם בבית יהיה קשה לא לראות אותך. מסתובב עם ידיים רועדות כדי לשים צלחת בכיור, יושב על הכורסא המפורסמת בסלון, מתגנב למזווה לקחת עוד עוגייה או ממתק או אוכל את הארוחות מסודרות להפליא. אצלך לא היה המושג "שגרה זה רע". השגרה גרמה לך לרוגע, שם הרגשת הכי בנוח, עם הסלט והביצה בבוקר, וכמובן לא מוותר על לבן מעשה ידייך. בצהריים פחמימות, עוף, וירק חובה ובערב שוב סלט וביצה. נהנית כל כך מהפשטות וכך גם חיית.

אתמול כשראינו אותך מונח על הדשא בגינה שלך… שלנו…. לא האמנו שזה קרה, אבל בעצם עזבת את העולם בדיוק כפי שרצית. בביתך שלך, ועשית את הדבר שהכי ידעת ואהבת לעשות – לעבוד !!! לא סתם אמרנו שביום שבו תפסיק לעבוד לא תהיה כאן יותר.

אז אבא שלנו היקר, אתה נמצא עכשיו למעלה, בעולם שכולו טוב. ללא כאבים (לא בברכיים, לא בגב ובשום מקום אחר בגוף) וללא צער. אנחנו מאחלים לך שתהנה סוף סוף מהחופש שיש לך מבלי לדאוג או לכאוב. אבא, אם פגענו בך במתכוון או שלא במתכוון, אנחנו מבקשים סליחה ומקוים שאתה סולח לנו על כל הפעמים שלא היינו שם בשבילך. ובקשה אחת אחרונה משיירת מלאכי שמיים: בבקשה שימרו לנו עליו, שיהיה חופשי ומאושר!!! כי מגיע לך כל זאת, אבא!!! יהי זכרך ברוך אבא יקר. נוח על משכבך בשלום, אנחנו אוהבים אותך.                                                                                                                                        כל המשפחה

(משפחת כהן אריק ודורית – 2018)

דילוג לתוכן