ארכיון
כפר ויתקין

שטחי אגודת הגואל, זכרונות ילדות

מאת: דוד ימיני

בשנת 1932 החליטו קבוצת סוחרים, ברובם מתל אביב, לעשות הסבה מקצועית ולעלות להתיישבות בעמק חפר.
החברים התארגנו לאגודה חקלאית שנקראה "הגואל". האגודה נקראה על שמו של יהושע חנקין, גואל אדמות הדרום והעמקים.
לאגודת הגואל הוקצו 800 דונם. ושמה של נקודת ההתיישבות: גבעת שפירא.
מאז היווסדו התנהל היישוב כמשק משותף לכל דבר, על ידי עבודה שכירה של פועלים מהיישובים הסמוכים.
נעשתה עבודת הכשרת קרקע, הונחו תשתיות מים, נטעו  פרדסים וכרמים. כמו כן הקימו ברכות דגים, אווזיה וכוורות.
התושבים הראשונים הגיעו ליישוב בסוף שנות החמישים.
בשנות הארבעים והחמישים לפני הגעת התושבים, ילדי כפר ויתקין נהגו להגיע ולשחק באזור.

מספר על כך דוד ימיני:

מחוז ילדותי השתרע בגבולות משורטטים מ"הרי שאול" (רכס בית הראשונים, על שם השומר שאול קרבל) עד "הרי אביעד" (המורדות של משק פנחסי ומשק רוזן).  מהים עד "נהר המעיינות" (המעיינות של נחל אלכסנדר).
בחורף היינו הולכים ל"הרי שאול", קוטפים כלניות ונוריות, והולכים לבית הגדול לראות את אימוני הפלמ"ח.
בקיץ הלכנו להתרחץ במעיינות, צעדנו אל הים. היו נערכים שם מרוצי סוסים של הנוער הבוגר, אשר לשווא ניסו להתחרות בערבים, כי בידיהם היו סוסים אצילים. מובן שגם רחצנו בים.
עונה מיוחדת בשנה הייתה עונת הדוֹמים, וכאן מגיע סיפורי ל"הגואל".
מאחר ו"בלה התופרת" (עץ דומים עתיק) הייתה בבלותה, יצאנו לחפש דומים באזורים אחרים.
מצאנום בחלקם האחורי של "הרי שאול". היו שם מספר עצים שפריים היה טוב.
לאחר שיטוטים רבים, מצאנו אוצר, ליד בת חן וגבעת שפירא של היום, היו מצויים שני דומים ענקיים. חיש קל,  מילאנו את הכיסים בדומים. בפעמים הבאות שביקרנו בהם, מילאנו דלי ושקיות. לעצים קראנו "כהרף עין" ו"כיד המלך".
שטחי "הגואל" הכילו כל טוב. תפוזים, אשר בימים ההם לא היו מציאה גדולה, ובימי המלחמה היו למאכל הפרות.
מאוחר יותר, בסביבות מלחמת השחרור, הגיעו טרקטורים ענקיים, הגוררים אחריהם מחפרי ענק.
לימים השלימו מלאכתם. בנו בריכות גדולות, מילאום מים, ושמו בהם דגיגי קרפיון. בכל בריכה היתה סירה לשימוש אנשי הצוות.
אנו הילדים, שמחנו שמחה רבה, מאחר והפרדסים היו מאוכלסים במנהל אשר השגיח על הפרדסים, וגם פתח וסגר את הבאר. לידו היו מספר פועלים יוצאי תימן עם טוריות, אשר משימתם הייתה השקיית הפרדסים.
ראינו בבריכות "הגואל" ממלכה פרטית שלנו, הילדים. "גבעת שפירא" הייתה רק רעיון; אנשים שקנו חלקות קרקע, אך מעולם לא זכינו לראותם.
ועתה ניגש לסיפור עצמו.
הימים היו כשבוע לפני ראש השנה, והרעב שורר בארץ, בעברית עממית "תקופת הצנע", אך אצלנו בבית היה מכל טוב: עופות, ביצים, חלב, כוורות דבש וסוכר המשמש למאכל הדבורים והאדם.
חוש הריח של העירוניים בימים ההם היה משופר, וכמה ימים לפני ראש השנה, החלה תקופת ההגירה.  כל החברים של אבא ואמא שלי, כולל בני עיר, היו מתייצבים בביתנו; ארבע חמש משפחות אשר חגגו עימנו ועזבו עם תום החג.
אנחנו הילדים היינו בחופש ויצאנו אל מלאכת יומנו, כלומר אל בריכות "הגואל".
את הסירה מצאנו במקומה. שטנו עת מרובה וחזרנו אל החוף, את הסירה לא הצמדנו במקומה, גם לה הגיע חופש.
הלכנו בדרכנו הביתה. ראינו בריכה גדולה ללא מים, ובמרכזה שלולית. הגענו לשלולית, שם רחשה פעילות רבה.
לאחר שדגו את הדגים, הוריקו את הבריכה לנחל. הדגים הועברו לשיווק לקראת החג.
בתוך השלולית נשארו אלפי דגים אשר נכנסו מהנחל, היו שם: בורים, סרגוסים, וצלופחים.
המשכנו בדרכנו, ואילו אני, נכנסה בי הרוח, נזכרתי כי עמדות השקים ממלחמת השחרור עדיין עומדות במקומן,
רצתי אל הפרדס של גרשוני, שלידו הייתה עמדה מדופנת שקים, פתחתי שק, שפכתי את החול שבו, רחצתי את השק ולקחתי חוט ברזל אשר היה בשפע בעת ההיא.
רצתי בחזרה ל"הגואל", הגעתי לשלולית, ובעזרת קופסת פח גדולה ומחוררת, שליתי דגים, ומשם לשק. הוא נמלא חיש קל, את קצותיו תפרתי עם חוט הברזל, העמסתי את השק על כתפי, השק שקל 10 עד 12 קילו. זאת לא הייתה בעיה לילד בן אחד עשרה.
צלחתי את הרי שאול מערבה, ומשם לא הייתה הדרך ארוכה אל ביתי.
את כל הדרך חציתי בהיותי יחף. הגעתי הביתה, את פני קידמה להקה של ארבע חמש נשים, "איפה היית דווידל?", "הבאתי דגים!" אמרתי, הורדתי את השק על הרצפה (הדגים לא היו נפוצים בזמן ה"צנע")
חיש קל, הסתערו הנשים על הדגים, ולאחר שעה היו כולם מקושקשים  ונקיים.
"איזה יופי! יהיו לנו דגים לחג" אמרו ה"דודות". הפתילות הודלקו, היו אלה פתילות בהן אפשר להגדיל את הלהבה ולהקטינה, פתיל עולה ויורד, "פתילה משוכללת", אשר איפשרה להכין חביתה בתוך 20 דקות. המשימה הייתה קשה, אך היתה קטנה על חמש הנשים ומספר פתילות. למחרת כבר היו לנו גפילטע פיש לחג וגם דגים אחרים.
מאחר שנשארו דגים רבים, הכניסו אותם בסיר נחושת גדול, ועשו בדרך כלשהי סרדינים.
האש בערה יומם ולילה. הדגים שהוכנו לחג הובלו אחר כבוד למקרר של המחלבה. הם נאכלו עד תום בחג עצמו.
לסיכום, שלל מצוות הגיעו לידנו מהגואל, לילדים שמחה וששון, דגים ופירות שלקחנו ממטע הגויאבות שליד חורשת לויתן.
היו יודעי סוד בודדים, אשר סיפרו על מטע קטן של תפוחי עץ אשר היה מצוי שם, היה זה פרי נדיר לתקופה ההיא.
בקיצור, זאת הייתה תקופה יפה להיכרותנו עם הגואל, אבל מאחר ולא בא לשם איש, זה היה מושג וירטואלי עבורנו.

 

 

 

 

דילוג לתוכן