ארכיון
כפר ויתקין

ערב הקמת המדינה בכפר ויתקין

מאת: שרה פורת

 

חברי וילדי הכפר חוו רגעים מרגשים  בעת הכרזת העצמאות למדינת ישראל.

באותו הזמן  מכשיר הרדיו היה מותרות ומעטים אפשרו לעצמם תענוג זה. אחד מהם היה אליעזר קמחי. אנשים באו לביתו והאזינו לשידורים מדי יום, בשעות הערב המאוחרות, לאחר שעות העבודה.
כך היה גם ביום ה-29 בנובמבר 1947. במועד זה  קיבלה עצרת האומות מאוחדות החלטה המאשרת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. האומות המאוחדות אישרו את זכותנו כעם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.
לקראת ההחלטה, חוסר הודאות וחיפוש פתרונות הולמים גרמו מתח עצום. כולם ציפו כבר שתיפול ההכרעה.
העיכוב נבע  מכך שהיה צורך לוודא שיש רוב שתומך בהקמת המדינה.
ב-29.11.1947 בשעה אחת עשרה בלילה הגיע הפרק הזה לסיומו.
מהרדיו  בקע קולו הסמכותי והנרגש של דוד בן גוריון שהכריז על  רשימת הארצות שהצביעו עבורנו, אלה הנמנעים, ואלה המתנגדים.
ועל היותנו מדינה.
בסיום השידור, נשמע בחוצות הכפר תיפוף חזק.
יוסקה גנני שהלך מרחוב לרחוב בכפר, היכה  בלהט במקל על קופסת פח. האנשים יצאו מבתיהם  ונהרו אחריו.
על אף יום העמל המתיש  ושעת לילה מאוחרת קפצו והצטרפו  אליו בקול צהלה והוציאו את כולם החוצה  – חלקם לבושים בפיג'מות, חלקם בחלוקים וחלקם עדיין בבגדי עבודה. הלכו  וגררו רגליהם בחול העמוק.
אנשים התלהבו והביעו שמחתם  בשריקות, בצעקות, אחדים לקחו לידיהם כלי נגינה, וכל כלי שניתן בעזרתו לחוש התרוממות רוח.
כך סבבו ברחובות עד שהגיעו לבית העם.
שם בחוץ ועל הבמה החלו בריקודים, ריקוד ההורה הסוער סחף את כולם.
כל ילדי  הכפר  מגדול ועד קטן  נכחו במעמד המרגש.
הפעוטות,  שעדיין לא הבינו את משמעות השמחה,  ישבו על כתפי הוריהם והיו שותפים  לחגיגה. הפורקן התבטא בשירה אדירה ובריקודים.
אשר נאמן, שהיה באותה תקופה  מנהל הצרכנייה, הוציא את כל הממתקים שהיו שם. הכיבוד המתוק  הוסיף לאווירת  השמחה שפרצה במלוא עוזה.
ילדי בית הספר  קיבלו  למחרת יום חופשה. הם  הלכו  עליזים ורוננים  ברחוב ותופפו עם מכסים ועל סירים וכל חפץ מרעיש שנתגלה בדרכם  עד שהגיעו לשער המחנה הבריטי, (כפר הנוער "נעורים" כיום). ההורים המודאגים חששו שהחיילים יגיבו  ביריות ודאגו להרחיקם  במהרה מהמקום.
שושנה רפפורט  (שטינוייס) שחגגה באותו יום חמש עשרה שנים, קיבלה ביחד עם כולם מתנה מיוחדת – ההכרזה על מדינת ישראל.
חמישה וחצי חודשים אחר כך,  בליל הארבעה עשר במאי  1948, התקיים בבית העם כינוס של מזכירות מפלגת מפא"י שם נמסר דין וחשבון והנושא: הכרזת המדינה. כל חברי הכפר המבוגרים השתתפו במעמד זה.
שושנה, שנשארה לבדה בבית האזינה לחדשות, שמעה על נפילת גוש עציון. נרגשת, היא רצה לבית העם ועדכנה  את הוריה שהיו בדרכם הביתה.
למחרת פתחו את מהדורת החדשות בידיעה על הקמת מדינת ישראל.
למרות שצריך היה לחגוג את המאורע, האנשים היו  עצובים ולא היו מסוגלים לערוך מסיבה, כך נמנעה החגיגה הגדולה בכפר.
הביטוי היחיד שסימל זאת, היו הדגלים שהונפו בבית העם.
שנה לאחר מכן תלו בכל בית  את הדגל הראשון. רובם  תפרו  אותו בעצמם.
מאותו המעמד, נמצא ברשותנו (משפחת פורת) הדגל  המיוחד אותו תפרה זהבה  פורת
ואנחנו מניפים אותו  ביום העצמאות בשמחה מדי שנה בשנה, לצד  דגלים  נוספים.

נאחל לכולנו שישררו  באזורנו השקט והשלום
ונוכל לחגוג בשנים הבאות את עצמאותנו בהנאה ובשמחה

 

 

דילוג לתוכן