ארכיון
כפר ויתקין

נחל אלכסנדר, זכרונות ילדות משנות הארבעים

מאת: גדעון חרובי

בילדותי, בשנות הארבעים, התרחצנו בנחל אלכסנדר באתר שנקרא "המעיינות".
מעיינות גדולים לא היו שם, אלא רק מעיין זעיר שנבע בתחתית מצוק הסלע של רכס הכורכר השני (אותו רכס עליו בנוי ה"בית הגדול", מרכז כפר ויתקין, חורבת סמארה וכו').
חוט מימיו הדקיק שזרם לנחל היה מתגלה לאורך 2-3 מטר כשירד מפלס פני המים בנחל.
סמוך למעיין מול מצוק הסלע, בלט במים סלע קטן, שגובהו היה כחצי מטר מעל פני המים. ה"סלע" כפי שקראנו לו שימש לנו כמקפצה למים.
בגדה הדרומית של הנחל ממערב לרכס הכורכר, לאורך של עשרות מטרים ואולי קרוב למאה מטר הגיעה גבעת החול הלבנה, הדיונה, עד גדת הנחל וגלשה אליו במדרון חזק, כשגרגרי החול הלבן מכסים ברוחב של כמה מטרים את קרקעית הנחל סמוך לגדה.
הדיונה היתה חשופה ונקיה, ללא עץ או שיח או עשב בניגוד לגדות הנחל משני צידי האפיק, ונראתה ממש כחוף ים.
מי הנחל היו ירקרקים, שקטים כמי בריכה ומתוקים יחסית (כידוע, נקרא הנחל ע"י הצלבנים "הנחל המלוח" ומימיו אינם טובים להשקיה).
אתר "המעיינות" היה פופולרי מאוד ורבים העדיפו להתרחץ בנחל ולהתחמם בחול הלבן של הדיונה, במקום ללכת לשפת הים המרוחקת יותר.
היינו עוברים בין המגרשים שברח' "דרך מול הים", לרוב ברגל ולפעמים על גבי חמור, חוצים את חורשת האקליפטוסים המערבית ואת שטח החולות עליו בנוי היום היישוב חופית, מגיעים וגולשים במורד הדיונה אל מי הנחל הקרירים.
אפשר היה להתרחץ בנחל גם בסמוך לשפך, שם הנחל רחב יותר, כחמישים מטר, ושתי גדותיו חשופות מצמחיה בגלל הקירבה לים. כיוון שהמקום היה רחוק יותר מהכפר כמעט ולא היו שם מתרחצים.
בנחל למדתי לשחות, והמבחן היה לעבור את רוחב הנחל בשחיה הלוך וחזור (כ-30 מ' בכל כיוון) ומי שעשה זאת נחשב כ"יודע לשחות". "תעודת שחיין" מטעם החבל הימי לישראל קבלנו אחרי כמה שנים, כששחינו לכיוון השפך ובחזרה מרחק של 300 מ', שנמדד ע"י המורה להתעמלות דאז אברהם מרגולין (מתל עדשים).
כשידענו לשחות, למדנו גם לצלול לקרקעית הנחל לעומק של כשלושה מטרים, לחפון מלוא חופניים של בוץ שחור "פְּלוּמָה" ולמרוח בה את גופנו.
גם נערים ערבים מהכפר "שומלי" היו מגיעים לאתר מצידו הצפוני של הנחל, מתרחצים, דגים בחכות, ולא פעם קרה שגם סחבו את הבגדים לילדים שהתרחצו. הם הראו לנו כיצד שוזרים חבל מגבעולי צמח הסָמַר, שגדל בגדת הנחל, ומשחילים עליו את הדגים שדגו.
בשנות החמישים החל הנחל להזדהם במי ביוב, והרחיצה בו נאסרה ופסקה. אתר "המעיינות" המשיך להיות אתר דייג של ילדי הכפר והסביבה.
כיום שינה המקום את פניו לחלוטין.
מסיבות שונות, פחתה העברת החול ע"י הרוח (אולי בשל בנית סכר אסואן שעצר את מי שטפונות הנילוס או בשל הכריה הרבה של חול בשפת הים, או בגלל הפסקת הרעיה של העדרים מכפר שומלי ועדרי הבדואים מהנגב שהיו מגיעים למקום בשנות בצורת).
הדיונות הלבנות נסוגו מערבה וכל השטח שהיה נע ונד התכסה בצמחיה חד ורב שנתית ממינים שונים.
הדיונה הגדולה והחשופה שגלשה לנחל באתר "המעיינות", נכבשה כולה ע"י צמחית שיחים רב שנתית וכן צמחי קנה ופטל, המונעים לחלוטין מבני אדם להתקרב לקו המים. הגישה אליו נותרה ליונקים בלבד אשר פלסו דרכם במחילות בסבך הצמחיה.
לי נשארו רק הזכרונות על המקום המיוחד שהיה.
אני זוכר שבהיותי כבן שמונה, בטרם למדתי לשחות, הייתי קופץ קפיצת ראש אל תוך המים. באחד המקרים קפצתי חזק מידי וכשהזדקפתי הגיעו המים מעל גובה עיני. נפנפתי בידי כדי להתקרב לחוף, וילדים שהיו לידי צעקו "הוא טובע".
חיש מהר נמשיתי מהמים ואחד הבחורים, גדעון אבני המבוגר ממני בתשע שנים, השכיבני כשבטני על ברכיו ותרגל עלי את ידיעותיו בנושא "כיצד מצילים טובע", וזאת למרות מחאותי הקולניות כי לא טבעתי ואינני צריך טיפול.
בתקופת המנדט דגו בנחל דייגים ערבים. הם היו פורשים בהינף יד רשת "שָבָּקֶה" (בעברית קֶלַע) שנפרשה כמניפה עגולה, ומשקולות העופרת בקצותיה השקיעו אותה במים עד קרקעית הנחל ולכדו את הדגים שנקלעו תחתיה.
הדייגים הערבים היו מוכרים בכפר את שללם ומהמשא ומתן שלהם עם אימי למדתי את המילים הראשונות בערבית – מוּש לָאזֶם (לא צריך), מַפִיש מַסָארִי (אין כסף) וכו'.
הם היו שוקלים את הדגים במאזני כפות שנתלו בחוטים על מקל ובאמצעיתו חוט שהוחזק בידי השוקל. המשקולות היו לעיתים אבנים עגולות, כשהדייג נשבע באמינות משקלן.
הדייגים היו מביאים בעיקר דגי בּוּרִי (קִיפּוֹן) סרגוסים (אמנונים) ולעיתים דגי ים אחרים.
במלחמת השחרור, כשעזבו התושבים הערבים את האיזור, החלו חברי וילדי הכפר לדוג בנחל בעזרת מלכודות רשת ברזל של ½ צול. התקינו גליל בקוטר של כ-40 ס"מ, שאורכו כמטר אחד. צידו האחד חסום ברשת ובצד השני קונוס כלפי פנים פתוח בקצה. במלכודת שמו פתיון, קשרו אותה לחוט ברזל באורך 3-4 מ' שנקשר לשיח על הגדה. זרקו את המלכודת למים והיו שולים אותה מספר פעמים ביום ומוציאים מתוכה את הדגים. בדרך כלל נלכדו בה סרגוסים, קרפיונים שברחו מבריכות הדגים של בית-חרות ולעיתים רחוקות גם דגים ממינים אחרים.
גם דייגים יהודים דגו בנחל, ברשת "סל" במידות של 3X3 מ' בערך.
הרשת נקשרה בקצותיה לשני מוטות במבוק מוצלבים וכל המתקן נקשר למוט ארוך שחובר בציר לרפסודה קטנה עשויה מעץ בַּלְזָה.
בעזרת חבל היו מורידים את ה"סל" אל מי הנחל, מעלים ואוספים את הדגים שבתוכו.
דודקה הכט ממכמורת, בנה שני סלי ענק מרובעים לדייג בנחל. אורך כל צלע של הסל היה כרוחב הנחל. הסל האחד היה ליד גשר הרכבת, שם רוחב הנחל קרוב ל-20 מ', והשני ליד הגשר למכמורת, שם רוחב הנחל 30-35 מ'.
הסלים נקשרו בכבלים לעמודי עץ גבוהים (כ-9 מ') שנתקעו בגדות הנחל. בערב היו שמים בסל את פתיונות האוכל, ובבוקר מעלים אותו מעל המים ואוספים את הדגים שבתוכו.
הסל הגדול הורם ע"י מנוע והשני ע"י מוט מנוף ידני. הרמת הסל נעשתה ע"י סיבוב תוף עליו נכרכו הכבלים. לדברי דודקה הכט, היו בנחל הרבה מאוד דגים והם ראו ברכה בעמלם.
משפחת וייס ממכמורת, שמואל, בנימין ואביהם הזקן, דגו בנחל ברשתות גריפה וגם בחכות. כמו כן, הקימה משפחת וייס מסעדה מצפון לנחל, בסביבת גשר הביילי שפורק בסוף שנות החמישים, ובמקום הושכרו למבקרים סירות לשייט וחתירה בנחל. ליד השפך הוקם בית-קפה והמקום המה מאורחים שרקדו לצלילי המוזיקה שנוגנה בלילות הקיץ. כשהחלו מי הנחל להזדהם ולהסריח בא הקץ לכל האתרים האלה.
בשנת 1949 או 1950 ראינו "צי" גדול של סירות משוטים קטנות שנבנו ע"י ילדי קיבוץ מעברות שט בנחל לכיוון השפך. משום מה חלק מהסירות הושארו ע"י הילדים בנחל וכך הייתה לנו סירה שחתרנו בה בימי הקיץ, אני ובן דודי אליק חרובי.
בחורף נגרפה הסירה לים והתנפצה על הסלעים שליד מכמורת.
בראשית שנות החמישים נרכשה ע"י הכפר סירה גדולה להכשרה ימית של תלמידי התיכון בכפר. זו היתה סירת מפרשים וחתירה שהיתה בבעלות אגודת "הפועל" תל-אביב ואשר השתתפה בשיוטים בין הערים בין תל-אביב לחיפה ואף זכתה בפרסים. שמה של הסירה אינו זכור לי. כשהחלה לדלוף, נמכרה ונקנתה ע"י הכפר.
הסירה הובאה לנחל, נבנה עבורה מזח קטן מקרשים, מול "חירבת סמארה" בשטח האי, שם עגנה הסירה, ומשם היינו יוצאים לאימוני חתירה שנערכו בנחל.
לאחר פרק זמן הועברה הסירה למעגן במכמורת.
אני זוכר שהגענו קבוצת נערים (כעשרה) לאימון חתירה בים, וחיכינו שהסירה תחזור למעגן.
ליד הכניסה למכמורת היתה סככה פתוחה, שאיכסנו בה שקים מלאים בגרעיני חיטה ואנו ישבנו על ערימת השקים, פטפטנו והיו מי שתחבו אצבעות לשק, הוציאו גרעינים וזרקו על אחרים.
לפתע אני רואה את החברה קמים ממקומם כאילו ישבו על קן של נמלים או צרעות ונסים לכל עבר. מה קרה?! למקום הגיע חבר מכמורת, דודקה הכט, שכעס על פיזור הגרעינים ובלי לאמר מילה החל מחטיף סטירות על ימין ועל שמאל.
החתירה בים הגדול והרחב היתה שונה מהחתירה בנחל, ביחוד כשגילינו שרגלינו טובלות במים שדלפו כל הזמן לסירה ואנו במרחק די גדול מהמעגן. היה לנו דלי להרקה, הזזנו לוח מהרצפה שפכנו את המים מהסירה לים וחזרנו בשלום למעגן.
אימוני חתירה בנחל נערכו בשנות החמישים גם על ידי חניכי "בית הספר לדייג" שבמכמורת.
בר כוכבא מדרשי מספר כי הפרד הלבן והשקט שלהם שכמעט לא ידע לרוץ, בהיותו רתום לעגלה, הופתע ונבהל מהופעת החותרים וסירתם באיזור ה"אִי". הפרד שהותר מהעגלה בשדה ונקשר אליה ברסנו, ניתק את השרשרת וברח בבהלה לאורווה בכפר.
חלקות המספוא של חברי הכפר הנמצאים ליד הנחל "זכו" בחורף לפשיטה של עופות המים. להקות של "תרנגולות המים" השחורות היו עולות מבין צמחי הגדה ומכסחות את התלתן עד השמדת הצמחים.
היתה לנו חלקה של 2 דונם  ב"אי" שמול "חירבת סמרה" שגבלה בנחל ותמיד כשנזרע בה תלתן (פעם ב-4 שנים) חזרה התופעה: שטח די גדול ליד הנחל היה שחור וקרח מצמחי התלתן. גם יריות מרובה צייד לעבר התרנגולות לא עזרו, עד שבאביב הן עפו וחזרו לארצות הצפון.
מאוחר יותר בשנות השישים הופיעו הנוטריות. אותם יונקים ממשפחת המכרסמים שצורתם כחולדה בגודל של כלב. הן הובאו לארץ כדי לאכול את קני הסוף שבבריכות הדגים המגודרות, אך הן העדיפו לאכול אספסת. הנוטריות חפרו מחילות בקירות הבריכות ויצאו החוצה וכך הגיעו חיש מהר מהגליל העליון לכל נחלי הארץ.
הנוטריות חפרו את מחילותיהן בגדות הנחל כשהפתח נמצא בתוך המים והמחילה משתפעת למעלה מעל קו המים. לפנות ערב היו מגיחות החוצה ומכרסמות בחלקות האספסת ובחלקות סלק הבהמות גם שהיו מרוחקות מהנחל.
אנו נלחמנו בהן בלכידתן במלכודות וביריות מרובה צייד. יתכן והסיבה להתמעטותן היתה הפסקת גידול צמחי המספוא בשדות השלחין של הכפר.
כיום בחודשי החורף מגדלים בשדות האלה רק חיטה לתחמיץ ושבולת לשחת. ובמשך חודשי הקיץ עומדים השדות בּוּר.

 

דילוג לתוכן