ארכיון
כפר ויתקין

לגיהנום ובחזרה – סיפורו של אריה ויינשטיין

מאת: עופר ישראלי

מתוך עלון הכפר, שבועות 1988

פעמים רבות הסתכלתי "בגנבה" על המספר החרוט על ידו, אך מעולם לא העזתי לשאול…הייתי סקרן, אך פחדתי. לא ידעתי כיצד יגיב ואם בכלל יש לי זכות. והנה ביוזמתו , תוך כדי העבודה בתחנת הדלק, אמר לי:  מעולם לא חשפתי את עצמי, לא סיפרתי לאיש מלבד לבני משפחתי. והיום, לפני ארבעים שנה שחררו האמריקאים את המחנה בו חייתי על סף המוות.
הצעתי לאריה לבוא לביתו לשוחח איתו….התיישבנו ליד השולחן ויצאנו לדרך.
אריה מספר: עברתי את הגיהנום הנאצי מהיום הראשון לפרוץ המלחמה, עד יומה האחרון. הייתי בן 15.
בראשון לספטמבר 1939 גרמניה תוקפת את פולין. בעיירה בה גרנו אמי וחמשת אחי היו פולנים רבים ממוצא גרמני. מיד עם הפלישה החלו לתקוף את היהודים. ארזנו מעט מחפצינו וברחנו ברכבת ללודג', עיר גדולה, 650 אלף תושבים, ששליש מתושביה היו יהודים.
זמן קצר אחרי שהגענו ללודג' התקרבו הגרמנים לעיר וההפגזות החלו על העיר. יצאנו ברגל יחד עם מאות אלפי יהודים בדרך לוורשה. הדרך היתה קשה מאוד, כל הזמן היתה הפגזה של הגרמנים. רבים נפצעו ונהרגו בדרך. אחרי תלאות רבות הגענו לורשה. לעיר הגיעו מאות אלפי פליטים. עוד לא היה גטו בעיר, היהודים הפליטים נקלטו על ידי משפחות יהודיות תושבות ורשה.
המלחמה רדפה אותנו. הגרמנים התקדמו במהירות והחלו להפגיז את ורשה. תוך מספר ימים ורשה נכבשה על ידי הגרמנים. עם הכיבוש החלטנו לחזור ללודג' ולחיות תחת כיבוש הגרמנים. איש לא חלם על שואה, השמדה, רצח עם.
תוך זמן קצר החלו הגרמנים (1940) להקים בלודג' את הגטו הראשון בפולין. בגטו התרכזו תושבי העיר היהודים  ואלפי פליטים שבאו מעיירות יהודיות שנהרסו והושמדו על ידי הגרמנים. בגטו היתה צפיפות רבה, חוסר מזון, תרופות  ותעסוקה .
הגרמנים הקימו ועד יהודי מטעמם, ובאמצעות הועד הוציאו צווים והוראות להתנהגות. השלטון הרשמי בגטו היה אמנם יהודי, אך בהשפעה ודיכוי גרמני. נערך רישום מדוייק של כל היהודים והחלו עבודות כפיה.
בנובמבר 1941 , בהיותו בן 17, נלקח אריה ממשפחתו. היתה זו פרידתו האחרונה מהם, ולא ראה ולא שמע אודותיהם מאז.
אריה נשלח יחד עם אלפי יהודים לעבודות כפיה באזור פוזן, קרוב לגבול הגרמני. הם עבדו בסלילת כבישים והנחת גשרים. השומרים היו פולנים ממוצא גרמני, והם התאכזרו קשות לעובדים היהודים ועשו בהם ככל העולה על רוחם. שנתיים היה אריה נע ונד עם מחנות הכפיה ממקום למקום.
בספטמבר 1943, מתוך מאות אלפים שיצאו לעבודה במחנות הכפיה נותרו כמה אלפים בחיים וביניהם אריה. הם הובלו לאושוויץ.
בהגיעם לאושוויץ לא ידעו דבר על המתרחש במחנה. המחנה היה מנותק לחלוטין מהעולם החיצון, מהנעשה מעבר לגדרות התיל המחושמלות. הגיעו שמועות, אך איש לא האמין בהן.
הבאים לאושוויץ ממחנות הכפיה הגיעו יחסית במצב פיזי טוב ולכן מנגלה שקידם את פניהם בשער – פסק לחיים בסלקציה.
אושוויץ היתה מחנה גדול מאוד, ממש כעיירה. הבאים לתוכו קיבלו הלם ראשון מהאלפים הלבושים בתלבושת האחידה – כותונת הפסים ומגן דוד צהוב מעטר אותה.
בתחילה, "התמזל" מזלו של אריה. הוא שכן במחנה לדוגמא. במחנה ביקרו מדי פעם עיתונאים, נציגויות הצלב האדום  ומשלחות ממדינות נייטרליות. היהודים במחנה זה היו צריכים להיות לבושים ומסודרים למופת. כפתור חסר, או קמט בלבוש יכולים היו לגרום לחיסול מיידי. גם האוכל במחנה זה היה טוב יותר מאשר במחנות אחרים באושוויץ ובמחנות הכפיה.
במחנה היה משטר של סדר ומשמעת חמורים ביותר. יהודים חיו ומתו בדייקנות וביעילות גרמנית. חולים, חלשים, עצלים ומדוכאים הועברו מייד לאגף ההשמדה. אריה מספר כי לא האמינו לסיפורים על מוות בגזים ובמשרפות , אך ריח העשן המיתמר מהארובות העמיק וחיזק את החשד. ביציאה מהמחנה המרכזי לעבודות כפיה, ראה אריה רכבות המסיעות אלפי יהודים לכיוון אחד, הארובות.
הם ידעו לפי צבע העשן וגובה האש הפורצת מן הארובות מי נשרף. כאשר שרפו את "תושבי"  אושוויץ הרזים בגופם  (בקושי עור ועצמות) היה עשן אפור ואש לא פרצה מהארובות…אך כאשר שרפו יהודים שזה עתה הגיעו ברכבות בריאים ומלאים כשאר האדם – העשן היה שחור והאש פרצה מלוע הארובות לעבר השמיים.
במחנה לדוגמא היו כשלושים אלף איש. מחנה זה שלט על מחנות קטנים רבים נוספים. בתחילה היו במחנה יהודים וגויים, אך במשך הזמן הוצאו הגויים למחנות אחרים וב- 1944 הפך המחנה ליהודי בלבד.
למרות השמירה וההשגחה הגרמנית הקפדנית, הוקמה במחנה מחתרת יהודית. מטרת המחתרת היתה לקיים עזה הדדית (בעיקר להשיג מזון בדרכים שונות ומשונות לחולים ולחלשים) ולחבל בעבודות הכפייה ובמתקני ההשמדה.
אריה עבד בתעשיה הצבאית. הם הכינו נפצים לפגזים. במפעל עבדו נשים וגברים, אך במחלקות נפרדות. אסור היה לדבר, או ליצור קשר כלשהו עם הנשים. מי שעבר על עבירה זו, חוסל מייד.
בקשיים עצומים ובסכנת מוות בהתאם להנחיות ופקודות המחתרת נעשו פעולות חבלה מתוחכמות בתהליך ייצור הנשק ואף הצליחו להבריח חומר נפץ כדי לנוסת ולפוצץ את המשרפות.  הפעולה הצליחה באופן חלקי (תנור אחד מתוך הארבעה אכן נפגע). נתפסו ארבע נשים שהבריחו את חומר הנפץ והן נתלו בפומבי במסדר מיוחד בפני כל תושבי המחנה.
בסוף 1944 הגיעו שמועות שהרוסים מתקרבים, אך לא היתה עוד אמונה בשחרור. ה- SS החדירו חוסר אמון בסיכוי להינצל….האכזריות הגיעה לשיאים בלתי נתפסים. החלו להרוג יהודים בכל דרך אפשרית, לא חסו על תינוקות וזקנים.
בינואר 1945 החלו תושבי המחנה לשמוע מרחוק את הפגזות הרוסים. מטוסים רוסים  חולפים מדי פעם מעל המחנה אל יעדי ההפצצה. מספר פעמים הפציצו גם את המחנה. באחת ההפגזות הללו נהרגו הרבה בנות יהודיות. אחרי כל הפגזה הוגבר קצב ההשמדה. הורגשה עצבנות אצל הגרמנים, קצב ההרג והרצח הלך וגבר.
בוקר אחד כאשר בא אריה לעבוד בבית החרושת הוא ראה תכונה ובהלה רבה בקרב הגרמנים. הגרמנים החלו לעזוב את המחנה במהירות, אך לא שכחו את היהודים גם בשלב הזה. הם ריכזו את כל היהודים שעדיין יכלו לעמוד על הרגליים והתחילו בצעדת המוות לעבר גרמניה.
במחנה נשארו חולים וחלשים. רבים הושמדו, היו כאלו שניצלו כאשר הסתתרו בתעלות ביוב ומקומות אחרים. הרוסים פרצו למחנה והצילו את היהודים שעדיין הראו סימני חיים.
אריה צעד עם אלפים לכיוון גרמניה. חורף סוער היה באותה תקופה. שלג, גשם, רוח זלעפות. 30 מעלות מתחת לאפס, והיהודים לבושי סחבות, רעבים וצמאים פצועים וחולים, מתבוססים בשלג, זוחלים על גחונם.
בצידי הדרך היתה חומה של גוויות ויהודים גוססים  שלא עמד להם הכח להמשיך. השומרים הגרמנים, שגם הם הלכו ברגל וסבלו מקשיי הדרך, המשיכו להכות ולרצוח בכל מצב.
אחרי כמה ימים של הליכה הגיעו השורדים את הצעדה לתחנת רכבת. העמיסו אותם על קרונות פתוחים של בהמות, מאה איש בקרון, בצפיפות מחרידה, ללא שירותים, מים או מזון. רבים מתו תוך כדי הנסיעה, אך אסור היה לפנות את הגופות.
דבר מפתיע התרחש כאשר חנתה הרכבת בלילה, בעיר צ'כית. אלפי תושבים  הסתערו אל הקרונות והביאו אוכל ומשקאות ככל שיכלו. השומרים הגרמנים ירו והרגו מספר אנשים, אך הצ'כים לא חדלו ממעשיהם.
עזרה זו אפשרה לאריה ושותפיו למסע להחזיק מעמד עוד כמה ימים בהמשך מסע הרכבת.
הרכבת עצרה בשערי מחנה ההשמדה מטאאוזן באוסטריה. רק מעטים ירדו ממנה.
במחנה שרר אי סדר, בכל שטח המחנה היו פזורות גוויות, אוכל כמעט ולא ניתן. הההפגזות הלכו והתעצמו, עבודות הכפיה לא התנהלו באופן סדיר. העבודה העיקרית של אריה היתה תיקון פסי הרכבת  שנפגעו מהפצצות האמריקאים. מדי פעם תוך כדי העבודה היתה הפצצה מהאויר. רבים נהרגו, האחרים נצטוו להמשיך מייד בעבודה. מי שסרב נורה מייד על ידי השומרים. המצב הלך והחמיר. כוחותיו של אריה הלכו ונחלשו, אך ידע שעליו להחזיק מעמד. ברגע שלא יביא תועלת לגרמנים – יחוסל.
בשלב מסויים הועבר אריה עם כמה מאות אסירים נוספים למחנה עבודה בשם "אבנזה".  במחנה זה חיו בצפיפות רבה, כמעט ללא אוכל ומים. רוב האנשים היו חולים, מאות מתים היו פזורים בשטח המחנה, הגויות לא נאספו ולא נקברו.
העבודה במחנה זה היתה קשה מנשוא. על האסירים הוטל לחצוב במנהרות תת קרקעיות אבן ביטומין לתעשיית הדלק. אחרי כל הסבל שעבר, אריה הרגיש שסופו קרב, הוא איבד את התקווה, ולא רצה לחיות.
בצריף שכן לצריפו של אריה, שכן אסיר גרמני כבן ארבעים, בשם פריץ. האסיר הגרמני כאב את מצבו החמור של אריה והחל לטפל בו ולעודד אותו. כגרמני, מותר היה לו לקבל חבילות, ובסתר הגניב לאריה מזון. כששוחחו, הסתבר לאריה שפריץ  היה בעצם יהודי שהתנצר ונישא לאישה גרמנייה. מבחינת הנאצים היה יהודי ולכן נשלח למחנה ההשמדה. פריץ שכנע את אריה להמשיך ולהאמין שיש תקווה.
ההפצצות של הצבא האמריקאי הלכו והתקרבו, לפתע נעלמו מגדלי השמירה ובמקום חיילי ה- SS הובאו חיילים זקנים
אריה נחלש מאוד. עיקר האוכל היה קליפות תפוחי אדמה, הוא לא האמין שיחזיק מעמד עד לכיבוש המחנה. בשלב מסוים רצה למות. פריץ, ידידו, הכריח אותו לשתות ולחיות.
בשישה למאי 1945, בשעות הבוקר נשמעו לפתע צעקות – אמריקאים! אריה, שכבר לא יכל ללכת, החל לזחול לכיוון הגדר. היתה שמועה שהגרמנים רוצים להכניס את כל היהודים למכרה ולפוצץ אותו, הנהגת המחתרת היהודית פקדה על היהודים לא להסכים לזוז בכל מקרה.
הטנקים האמריקאים פרצו את גדרות המחנה וכבשו אותו. החיילים האמריקאים היו המומים, הם החלו לבכות ולזעוק. רבים עצמו את עיניהם בחרדה. הם החלו לפשוט את בגדיהם העליונים כדי לכסות את גופם הרועד של אסירי המחנה.
האמריקאים החלו לחלק מזון ושתיה בשפע. בשלב הזה איבד אריה את הכרתו וזה היה אולי מזלו, אסירים רבים התנפלו על האוכל, אך כעבור זמן מה מתו כי גופם לא יכל לעכל את המזון הרב.
בשמונה במאי התעורר אריה מעלפונו, פקח את עיניו ולא ידע היכן הוא. מולו עמדה אחות. היא חיבקה אותו והחלה בוכה וצוחקת לסירוגין. רופא צבאי הסביר לו שהוא נמצא בבית חולים שדה צבאי של האמריקאים. אחרי מספר ימים בבית החולים החל אריה להתאושש.
בליבו לא היתה שמחה. אחרי שש שנות גיהנום קשה היה לו לעכל שאין גרמנים מסביב והוא חופשי. מבית החולים הצבאי אריה הועבר למקום מרפא גרמני.(בר-אישל). האמריקאים הכריחו את בעלי המקום האוסטרים להפכו למרכז שיקום לניצולי המחנות.
אריה לא קיבל חינוך ציוני ולא ידע עברית. לפתע, ראה חיילים במדים עם סמל מגן דוד. היו אלה חיילי הבריגדה. הם חיפשו יהודים כדי להעלות אותם ארצה. אריה נרתע מהם, סמל המגן דוד הפחיד אותו והזכיר לו דברים קשים.
לאחר שהתאושש החליט אריה לחזור לורשה וללודג' ולחפש קרובי משפחה. הוא נסע מעיר לעיר, שאל וחקר, אך לא גילה איש מבני משפחתו.
אריה  הצטרף לקבוצת יהודים שאספו ילדים יהודים שהוסתרו בכנסיות ומנזרים. תנועות נוער ציוניות החלו לפעול בורשה. אריה הצטרף לתנועת גורדוניה, החל ללמוד על ארץ ישראל ולדבר עברית. תנועת הנוער יצרה אצלו תחושת שייכות לעם היהודי ולארץ ישראל, והוא הפך לציוני נלהב. מתלמיד הפך למדריך והשתתף בארגון העליה לארץ ישראל.
אריה הקים משפחה בארץ ישראל. בתחילת שנות החמישים הגיע לכפר ויתקין וניהל את המדגרה בכפר. נולדו לו שלושה ילדים.
בשנת 2021, בהיותו בן 96, הלך לעולמו בשיבה טובה.

 

 

דילוג לתוכן