ארכיון
כפר ויתקין

כפר ויתקין במלחמת העצמאות

מאת: ישראל בר, עופר ישראלי

קטעי זכרונות מתוך מאמרים בעלון הכפר, אפריל 1985

 

מספר ישראל בר ז"ל:
בראש ובראשונה החלו הגיוסים, בתחילה אלה ששירתו בצבא במלחמת העולם השניה, ובהדרגה לאחרים. בכפר נשארו רק הזקנים והילדים. העומס של העבודה והמאמץ היו גדולים מאוד, אבל עמדנו בזה בכבוד.  בנוסף לעבודת המשק, הגברנו גם את השמירה בכפר וסביבו. יצאנו גם לאבטח את המוצב שהיה קיים על הגבול במקום שנמצא היישוב אליכין כיום, וכן את קיבוץ המעפיל.
בין יתר האירועים הקשים שאירעו בארץ באותם ימים, היתה נפילתו של מטוס ישראלי בחוף הים שלנו. אנשים מיהרו לחוף, והצליחו להביא את הטייס מחוסר הכרה. ד"ר כוהנן ז"ל טיפל בו. לא עברו אלא דקות אחדות, הופיע מחנה גדול של עיתונאים….אמרתי שאין לנו אדם מוסמך למסור הודעות לעיתונות. הבינו, והסתלקו….
אירוע קשה נוסף שעבר על הכפר היה נפילתה של אלטלנה בחודש יוני 1948. כיומיים לפני בוא האניה הגיעו אנשי האצ"ל, תפסו את כל מבואי הכפר, אין יוצא ואין בא. גם לצאת לשדה לא נתנו, צריך היה להילחם איתם על ה"זכות" הזו. כשהגיעה האניה והחלו בפריקה, נזעק הצבא לכפר ולסביבה. אז נתן המפקד משה דיין פקודה לסלק אותם בכל מחיר, וסילקו אותם. באותו לילה שמענו יריות. אנשים נפלו ונפצעו. שני הרוגים מן הצבא וארבעה מארגון האצ"ל.
מחנות הצבא הבריטי היו פזורים בכל רחבי הארץ. עם צאתם של הבריטים הם נשדדו ופורקו, בידי ערבים ובידי יהודים. המחנה  הבריטי שליד הכפר, שימש בתחילה כבית הבראה לאוסטרלים, אחר כך הגיעו הניו זילנדים ולבסוף המשטרה הצבאית הבריטית.  עם כולם קיימנו יחסי שכנות הוגנים. בלילה האחרון לפני צאתם שמרנו שלא ייכנסו למחנה בוזזים. בשעה מוקדמת בבוקר השוטרים החלו לצאת. אחד הקצינים ניגש לאחד משלנו, מסר לו את המפתח וברך "אלהים יברך אתכם". המחנה בשלמותו נמסר לידי צה"ל מבלי שייגרע ממנו דבר.

מספר עופר ישראלי, (שהיה אז ילד):
מלחמת העצמאות נראית כבר באופק, רבים מבני הכפר מתגייסים לפלמ"ח וליחידות אחרות. החברים בכפר מתאמנים בסתר בנשק. הבריטים עדיין שולטים בארץ והמחנה (הקמפ) הצבאי הבריטי ליד הכפר שוקק חיים. מדי פעם הבריטים עורכים חיפושי נשק בכפר, ליד בתי הכפר דוהרים ג'יפים וטנקים אנגליים. ליד הכפר (כיום חופית) מתאמנים מטוסי ספיטפייר בקליעה למטרה. ברעש מחריש אזניים הם צוללים מעל הכפר ויורים אש תופת על עבר הגבעות.
הייתי בן תשע. באוירה סוערת ומרגשת זו החלטנו אני וחברי שצריך לעשות מעשים משמעותיים הסטוריים.
בפגישה הראשונה שלנו….הוחלט לטפל במספר נושאים:
מודיעין – האנגלים היו מטיילים ברחובות הכפר, והיו מגיעים לצרכניה לקנות מצרכים שונים. החלטנו לנסות להתחבב עליהם, למדנו מספר מילים באנגלית  כדי שנוכל להחליף מידע.
המילים הראשונות היו "גיב מי צ'ואינגם, אביו סטמפס?" ואכן, היה להם גם מסטיק וגם בולים והם נתנו לנו ברצון…פעולות נוספות היו מעקב סמוי אחרי פעולות האימונים בנשק של חברי הכפר הותיקים….רצינו לחשוף תכניות אימונים, אך בעיקר רצינו "לפלח" כדורים.
אני זוכר פעם אחת ששכבנו מתחת שיח, מספר מטרים מהקבוצה המתאמנת. יהודה רבינוביץ ניגש לשיח כדי להטיל את מימיו ורצה הגורל שעשה זאת דווקא עלי. הוא גילה אותנו וקרא לעזרה. כולם ברחו, רק אני נתפסתי. אברהם מרגולין, שהיה המפקד (הוא היה גם איש גדול נורא), היכה אותי בשוק בכת של סטן אנגלי. שנה שלמה היה לי סימן של טרפז מאורך על השוק – "טביעת האצבעות" של כת העץ של הסטן האנגלי…..
אספקת מזון – החלטנו להקים מחסני חרום של מזון. חפרנו בור והכנסנו לתוכו ארגז ביצים מעץ בעל שני תאים, בתא אחד היינו מטמינים אנונות קשות (בעיקר מהעצים של מדרשי)…ובתא השני שזיפים, אפרסקים, תפוחי עץ שקטפנו בבוסתנים של אריה כהן ופפלבוים (אילני כיום)….לקראת ט"ו בשבט בבית הספר, ריכז יצחק טורבן, מנהל בית הספר בימים ההם, כמויות אדירות של פירות יבשים, כדי לחלק לתלמידי בית הספר. בזמן שכל המורים והתלמידים היו בטקס ט"ו בשבט, יחידת הרכש העמיסה על גבה מאות שקיות של פירות יבשים, וצעדו בשקט אל מחסני החרום.
היינו בני תשע, אך היינו לוחמים נועזים. בהשפעת התקופה, ייתכן שפעלנו כמבוגרים מכפי גילנו, אך בכל זאת, ילדים היינו.

 

 

 

 

דילוג לתוכן