ארכיון
כפר ויתקין

חתונה בכפר ויתקין, שנות החמישים

מאת: שושנה רפפורט

החתונה שלנו נערכה  בספטמבר 1952 .
החלטנו להתחתן, למרות שעדיין שירתי בצבא. היינו מאוד צעירים.
ומה בנוגע לשמלת החתונה? באחד מימי החופש שלי נסעתי עם אימי לתל אביב לחנות “משי זקס”,
חנות בדים גדולה ומפורסמת שהייתה בנחלת בנימין.
אינני זוכרת אם החנות הייתה סגורה או שלא היה להם הבד המתאים, בכל אופן, חזרנו הביתה בידיים ריקות.
חזרתי לצבא, אימי לקחה על עצמה את משימת השמלה, נסעה שוב לתל אביב וקנתה בד.
היא הייתה מאוד אדיבה איתי ואמרה שאם הבד לא מוצא חן בעיניי נוכל להחליפו, אבל לא אמרתי מילה.

בכפר הייתה תופרת מאוד טובה אך מאוד עצבנית.
איתרע מזלי ובאותם ימים היא חלתה. באין מנוס הלכתי לתופרת אחרת, גם היא בכפר.
התוצאה לא הייתה לרוחי, אך השתדלתי שלא להכביד על אף אחד, בפרט לא על הוריי.
לדֶּנִי, בעלי, היו עוד קודם לכן מכנסי גברדין בצבע חאקי, ועם חולצה לבנה חדשה מי צריך יותר מזה?

התקופה הייתה ימי הצנע בארץ, ימי מחסור וצמצום.
באותם ימים העולם כולו טרם הספיק להתאושש מנזקי מלחמת העולם השנייה, ובישראל הקטנה והצעירה האמצעים היו דלים עוד יותר. המדינה קלטה מאות אלפי עולים, רבים מהם שורדי שואה חסרי כול ואחרים מארצות ערב שהשאירו את רכושם מאחור.
שר הכלכלה דאז, דב יוסף, השליט משטר צנע. כל אזרח קיבל פנקס נקודות, הקצבה מינימלית לביגוד ולמצרכי מזון בסיסיים. בהתיישבות החקלאית סבלנו פחות, ביצים ובשר היו לנו לצורכנו. לרגל החתונה הוסיפו נקודות מיוחדות לקניית בגדים ולקניית מזון נוסף.
וכך, ברוח ימי המחסור והצנע נערכנו לחתונה בחצר ביתנו.
שכנים עזרו בהכנות, חברות של הוריי התגייסו להכנת האוכל והעוגות.
החברות אפו עוגות טורט, שכנה אחרת הכינה ‘קמיש’ – עוגות מגולגלות טעימות מאוד .
כך היה נהוג אז בכפרנו,
החברים היו מתאספים בשבת ומכינים את שולחנות החתונה מבוקסות, ארגזי עץ שהיו משמשים לקטיף פרי הדר.
היו אלו ארגזים גדולים, כיום אין כאלו בנמצא.
החברים היו מקימים את הארגזים זה לצד זה, מניחים עליהם לוחות עץ ומכסים אותם במפות לבנות.
והמפות? סדינים לבנים.
ביום החתונה נשבה לפנות ערב רוח חזקה מאוד, קשה היה לערוך את השולחנות. רק לקראת החשיכה פרסנו את המפות.

בדרך כלל נערכו החתונות בימי שלישי, פעמיים כי טוב.
מרבית המוזמנים של הוריי היו אנשי הכפר, מעטים הגיעו מבחוץ.
היה נהוג לפרסם מודעה על לוח המודעות של הצרכנייה ומי שבא – ברוך הבא.
הקרואים מחוץ לכפר היו בעיקר ממשפחתו של בעלי, דני.
אביו של דני הגיע מבית חירות.  שישה דודים של דני שהתגוררו בארץ הגיעו לחתונה. חלקם באו ממושב בדרום וחלקם מתל אביב.
אני זוכרת שבאו גם מבה”ד 12 בתל נוף, משאית עם כל החיילות והמפקדות הגיעה לחתונה.
בחופה הסתובבנו שבע פעמים מלאות,
לא הייתה תזמורת, לא היו נגנים, קצת שרו, קצת רקדו על החול. החול היה טובעני מאוד, היה קשה לרקוד עליו.
לאחר שכולם התפזרו ונכנסנו הביתה, הרצפה הייתה מכוסה בכמויות חול. הייתי סחוטה מעייפות אך אימי לא הסכימה לדחות את הניקיון ליום המחרת.
נשארנו לגור במשק. כמו זוגות צעירים רבים שנשארו לגור במשק הוריהם.
זאת, כיוון שיסודות המושב נשענו על עבודה עצמית הדורשת השקעה מאומצת והרבה ידיים עובדות.
כמתנת חתונה קיבלנו מאביו של דֶּנִי מקרר חשמלי!
זה לא היה דבר של מה בכך, בילדותי, הנהלת הכפר קנתה מקררים במרוכז, בכל פעם לקבוצה אחרת.
בשנים מאוחרות יותר, כשכבר שירתי בצבא, היו בין חברי הכפר כאלו שהצליחו לגייס דולרים ולקנות מקררי אמקור חשמליים, זה כבר היה משהו רציני.

דילוג לתוכן