ארכיון
כפר ויתקין

חג הפסח

מאת: בר כוכבא מדרשי, גדעון חרובי

ההכנות לחג הפסח בכפר ויתקין

בר כוכבא מדרשי, בספרו: כיכר לחם שחור, מספר:
חג הפסח היה חג כל החגים. אימה ויראה, פחד וחלחלה, נפלו על סבתא ככל שהתקרב החג, וביחוד ההכנות לחג.
כבר בראש השנה החלו ההכנות לפסח. ראשית בחרו שני אווזים שעוד כאפרוחים הגנטיקה שלהם נראתה מבטיחה ושמו אותם באיזה "לולצ'יק" לבידוד. את השניים האלו האכילו טוב גם בזמן הצנע.
הודו או אווז, הם במיטבם לאחר גידול של חצי שנה, כלומר בדיוק לחג הפסח….בנוסף לאוכל הרשמי שהאווז קיבל, הייתי מגניב לו אוכל לא חוקי, תוספות משלי, כדי שישמין בוודאות. יומיים לפני החג, הלכה סבתא לשוחט לשחוט אותו שחיטה כשרה….
ההכנות לחג גם הן היו מחמירות וקשות. קודם כל היו עושים "כוישרין דה כלים". כלומר מגעילים את הכלים לחג. היו עושים מדורה בין שני בלוקים, שמים חבית עם מים ובמים הרותחים היו טובלים את כל כלי הבית, וירד מהם החולין של היום יום והפכו כשרים לפסח.
כל משפחה עשתה את הגעלת הכלים לפי המסורת שלה, רצונה ואמונתה. ברחוב שלנו ליד המחלבה היתה הגעלת הכלים המרכזית של הכפר, לשם הרבנות הראשית שלחה נציג כדי לראות שהכל ייעשה כנדרש.
השוחט של הכפר, שלום אמיתי חרדי אמיתי, היה אחראי על ההגעלה. במצוותו הדליקו מדורה ענקית עם חבית גדולה וכל חבר היה חייב להביא את כדי החלב, דליי החליבה ומסננות החלב.
רק לאחר שכולם עשו "כוישרין דה כלים"  ונציג הרבנות חתם , אז ורק אז, תנובה הסכימה לקלוט את החלב בחג הפסח. גם מחסן התערובת הכין תערובת כוישר לפסח. כלומר ללא גרעיני חיטה או שעורה, אלא בעיקר גרעיני תירס גרוסים.
מוסיף ומספר גדעון חרובי, מתוך המאמר: ייצור חלב כשר לפסח
הגעלת הכלים הציבורית התבצעה כשבוע ימים לפני חג הפסח.
בתחילת שנות השלושים, פיקח על ההגעלה השו"ב (שוחט ובודק) המקומי רבי הערש (הירש). אחריו עבר התפקיד, באמצע שנות הארבעים, למחליפו  אליהו בניזרי. בשנת 1947, הגיע לכפר השוחט שלום אמיתי, אשר ניהל את תהליך הגעלת הכלים. אברהם סגל, מחופית, היה מטביל הכלים.
בתמונות המצורפות (למטה), שצולמו ע"י אברהם אבני ז"ל, רואים את החבית הפתוחה שהועמדה ע"ג חצובה, תחתיה בוערים עצים, ובן הכפר זאב אשרי עומד על בוקסה (ארגז) וטובל את הכדים אחד אחד, תחילה במים הרותחים ואחר כך במים הקרים באופן שהמים יגעו בכל חלקי הכלי. ברגע שכל הכלי נגע במים הוא הוכשר והחמץ שבו היה נפלט למים (או נשרף).
ילדי הכפר, גם הם לקחו חלק בהבאת הכדים למקום בו התבצעה ההגעלה. הם היו עומדים בתור הארוך, יחד עם חברי וחברות הכפר, כשכל אחד עומד ליד כדי החלב שלו, וממתינים בסבלנות לתורם. המהדרים הוסיפו גם את המסננת לסינון החלב וסירי הבישול ממטבחם הפרטי העשויים מאלומיניום ואשר נקשרו בחבל אחד לשני והוטבלו בתוך החבית.
פעולת ההגעלה התקיימה במקומות שונים בכפר, על שטחי החול הרבים שהיו באותה תקופה:  בין המחלבה הישנה למחסן האספקה, ברחבה שליד בית הקירור לתפ"א, במגרש ליד בית הרופא, במגרש הספורט של בית-הספר ועוד.
הגעלת הכדים הציבורית התבצעה בכפר קרוב לשלושים שנה, עד שכדי החלב הקטנים הוחלפו במיכלי החלב הניידים והגדולים, אשר אותם אי אפשר היה להגעיל אלא לרחצם במים חמים וסבון.

דילוג לתוכן