ארכיון
כפר ויתקין

זכרונות מימי החורף והקציר בשדות, שנות הארבעים

מאת: דני ויינשטוק

בחוץ גשם זלעפות…בילדותי אהבתי מאוד את החורף.

את הבתים חיממו עם פתיליה גבוהה, כ- 70ס"מ. לא זכור לי שאי פעם סבלתי מקור, אבל כשהיה קר בחוץ היה כיף גדול לצייר על "הסרוכיות" ( זאת המילה שהשתמשו בילדותי לזכוכית) המכוסות באדים.
למי היה מעיל גשם? לא היו לנו מעילי גשם. כמעיל גשם שימש שק תערובת ריק מיוטה. היו מכניסים פינה אחת לתוך השנייה ולובשים על הראש.
זכורני מקרה, שאבא שם על הראש את השק והרגיש משהו כבד. הוא פתח את השק וגילה נחש צפע גדול ישן את שנת החורף.
אהבתי מאוד את שדות הכפר בחורף. הדרך בשדות הייתה בוצית מאוד ונוצרו שתי תעלות צרות ("קולי") בהן גלגלי העגלה התגלגלו. לפני הגלגלים היה נדחף גל של בוץ חום סמיך כמו עיסת שוקולד מומס, שהיה כאילו זורם לפני הגלגלים בתוך ה"קולי".
נחרט בזיכרוני חורף אחד. אני ואבי נסענו לקצור ולהביא ירק, בעיקר תילתן לפרות.
כשאבא היה מניף את החרמש כל גבעולי הירק היו מתחבקים ונופלים יחד בערימה. מאחוריו נוצר גל (וול) נקי ומסודר.
כשגדלתי מספיק לאחוז בחרמש, אבא ואני היינו קוצרים במקביל. אצלי הגבעולים נפלו אחד אחד והיה צריך לעמול קשה לאסוף אותם. לא אשכח את היום שהקדמתי את אבא בכמה צעדים, אך אף פעם לא הצלחתי להשאיר אחרי גל של ירק מסודר כמו שלו.
לאחר הקציר העמסנו את הירק על עגלה הרתומה לסוס.
להעמיס עגלת ירק זאת אומנות: תחילה בונים את 4 פינות העגלה וממלאים את החלל. עולים ומהדקים עם הרגליים ושוב בונים 4 פינות וחוזר חלילה עד שמגיעים לגובה בו לא מצליחים להגיע עם הקלשון. בתנופה חזקה מעיפים למעלה את הירק.
אני עולה על העגלה העמוסה, תופס עם הקלשון את מה שמגיע ומסדר. לבסוף בעזרת הקלשון  מגרפים את העגלה הבנויה לתפארת מסביב, כדי שלא ינשור בדרך הירק הרופף.
הייתי מגרף ומערם ערמות ‏בגודל שאפשר לתקוע את הקלשון ולהניף את הערימה בשלמותה על העגלה. הייתה לי שיטה לדקור את הערימה באמצע: לדרוך על קצה ידית הקילשון ולהרים קרוב לשיניים של הקלשון עד שהיה מזדקף על רגל אחת כמו פטריה, לאחר מכן להתכופף מעט לתפוס את הקילשון נמוך ככל האפשר ולהזדקף ולהניף את הערמה על העגלה.
לפעמים, כשהעגלה העמוסה לעייפה שקעה בבוץ, נאלצנו לפרוק חלק מהירק לצד הדרך, לצאת מהבוץ בעזרת דחיפות ולהעמיס מחדש את העגלה. זכור לי שהגענו  הביתה מכוסים בבוץ. אם לא בנינו נכון את הירק על העגלה או שהדרך הייתה משובשת, מהטלטולים הייתה הערמה מתפרקת והירק נופל…

‏‏הכי נעים היה בסוף היום לשכב על עגלה עמוסה בדרך הביתה ולראות את הירח מדלג בין הברושים לצד הכביש ומלווה אותנו כל הדרך הביתה.
לפרוק את הירק מהעגלה ליד הרפת, היתה עבודה מייגעת לא פחות,
אם העגלה היתה בנויה טוב היה קשה יותר לפרוק. היינו עומדים בצד אחד  ודוחפים עם הקילשונים. עד שהייתה נופלת. לפעמים הייתה בנויה כל-כך טוב שצריך היה לטפס למעלה ולהתחיל לפרוק בדרך שבנינו אבל הפוך.‏ קודם מהאמצע ואחר כך מהפינות. לבסוף, "בכוחות אחרונים", (ביטוי שאמי הייתה משתמשת פעמים רבות),  מחלקים לפרות את הירק באבוס.

לפני כמה שנים נתקל מבטי בחרמש הזקן התלוי בבדידות על קיר בית האימון הישן.
ניצנץ במוחי הרעיון: "וואלה ננסה אותו", האם הוא יכול לקצור?
במטבח החדיש מתחת לכיור שוכנת לה ה"אבן משחזת", שלא שוכחת את תפקידה מאז ימי קדם. משחיזה בחדווה את כל סכיני המטבח להנאת איתנה רעייתי.
הצטיידתי באבן, הורדתי את החרמש ומנגינת ההשחזה החזירה אותי 75 שנה לאחור, איך אבא היה בתנועת מנצח על התזמורת מעביר את האבן בעדינות ובתקיפות הלוך חזור על שפתי החרמש. היה לאבא סדן קטן תקוע על בול עץ ובעזרת פטיש מיועד היה מרקע את להב החרמש (דופק עם פטיש) לגרום לחיזוק שפתי הלהב ולהפוך את הלהב דק יותר.
בכל פעם שהייתי מנסה להשחיז חרמש בילדותי, היו אצבעותיי מדממות מפגיעת הלהב… המלעיזים היו אומרים שההשחזה נועדה לגניבת רגע של מנוחה לקוצר…
הנפתי את החרמש על העשבים הגבוהים שבחצר, ולהפתעתי החל לקצור… לא הרגשתי כל קושי וחדוות הקציר התעוררה. כמובן לאחר 15 דקות רצופות נוצרו בכף ידי העדינה בועות. בימים ההם היו נהפכות ליבלות.
בלי לבייְש את בני הדור השני הצבתי את הפלאפון המשוכלל על מתקן מתאים ותיעדתי את האירוע כמו צעיר. ראתה השכנה שאני מצלם ביקשה: "שאשלח לה את הסרט שתוכל להראות לנכדים מה עושים ואיך עובדים עם חרמש."

 

 

דילוג לתוכן