זכרונות מבית הספר, שנות הארבעים
מאת: גדעון חרובי
בשנת תש”א (1940) סיימנו את “הגן הגדול” ועלינו לכיתה א’.
אני זוכר את כיתתנו צועדת זוגות זוגות במגרש בית-הספר ואנו שרים את שיר סיום הגן:
“קדימה קדימה קדימה צעוד
שלום לך גננו, שלום בנים בנות.
עבדנו פה למדנו, היה פה טוב מאוד,
עכשיו נצא כולנו, לבית הספר כאן לצעוד!
עצרנו את צעידתנו במגרש ובנות מכיתה י’, הכיתה הבוגרת, שהיו גדולות מאיתנו בתשע שנים ענדו לחזינו את הסרטים האדומים של “עבוד ולמד” ואז שרנו את השיר:
“לתורה, לתורה לתורה לעבודה
עבוד ולמד, עבוד ולמד, עבוד ולמד, עבוד ולמד
מורתנו החדשה, צביה בן צבי, קבלה את פנינו והכניסה אותנו לכיתה.
התיישבנו ליד השולחנות, שני תלמידים ליד כל שולחן.
ואז אמרה צביה “לכבוד העליה שלכם לכיתה א’ יש לנו כיבוד” נגשה לארון והוציאה חבילה עטופה בנייר כסף וחלקה לכל ילד וופל קטן בטעם לימון או וניל.
היתה זו הפעם הראשונה בחיי שטעמתי וופל…
מגרש בית-הספר, אותו המגרש של היום, שבו נמצא מגרש הכדורסל והכדורגל, היה אז שונה במראהו. היה זה מגרש גדול, ריק ומשופע. בצידו המזרחי הייתה נטועה שורת קזוארינות גבוהות. על אחד מענפי הקזוארינה הסמוכה ביותר לחדר המורים היה תלוי פעמון בית-הספר ששימש גם כפעמון הכפר. על הפעמון היו מקישים במוט ברזל קטן בתחילת יום הלימודים, בתחילת ההפסקות ובסיומן.
אהבנו מאוד לצלצל בפעמון וכל ילד שקיבל מהמורה את ההוראה לכך בצירוף מוט הברזל היה רץ בשמחה ומקיש “סרנדה לפעמון”.
לא פעם נאבקנו על הזכות לצלצל ואחד הילדים חטף פעם מכה רצינית בראשו מהמוט בזמן המאבק.
במגרש הגדול היו מתקיימים שיעורי ההתעמלות. בהפסקות ובשיעורים חופשיים שיחקנו מחניים, דגליים, שלוש להבות, כדורגל וגם בגולות שהוטסו באצבע צרידה לפגיעה בגולות היריב.
במגרש זה הדליקו גם את המדורה הגדולה בל”ג בעומר כולל שריפת בובת הצורר היטלר ימח שמו. כאן גם נחגגו הרבה שנים טקסי הבאת הביכורים בחג השבועות, שהיה “החג” בכפר עד קום המדינה, כשהבכורה עברה ליום העצמאות.
בבית הספר היו אז שני מבנים של כיתות לימוד הקיימים גם כיום.
האחד הוא מבנה חד קומתי שהכיל את חדר המורים, המשרד וארבע כיתות לימוד א’-ד’. המבנה השני, גם הוא מבנה חד קומתי, שימש את כיתות ה’-ח’, היה בו גם חדר הטבע וספרית בית הספר. כיתות ההמשך ט’ ו-י’ למדו בצריפים. היה גם מבנה בנוי של שירותים, ושטח גדול פתוח של גינת ירקות שאת תוצרתו מכרו לצרכניה ולכל דורש והתמורה נתרמה לקרן הקיימת.
בתחילת שנות הארבעים נבנה בנין נוסף, אליו הועבר בית המלאכה לנגרות ולפיסול בעיסת נייר. המדריך למלאכות השונות היה מנהל בית הספר, יצחק טורבן.
אני הייתי פרחח גדול, וכך הרבה פעמים הייתי מוּצָא אל מחוץ לכיתה. הייתי הולך לצד השני של הכיתה, לקיר המערבי עם החלונות, עומד על ארגז מאחורי החלון ומביט פנימה “כדי שלא להפסיד לימודים” ולילדים בפנים זו היתה סיבה נוספת ל”חגיגה”.
באחד הימים כשאני עומד כך בחוץ, אני חש שמישהו תופס באוזני, זה היה יצחק טורבן המנהל – “לך הביתה ואל תחזור בלי אמא”. התחלתי להתחנן ולבקש על נפשי עד שיצחק נעתר ואמר “אני מוכן לסלוח לך בתנאי שיותר לא תוּצָא מהכיתה”. אני הסתכלתי עליו כלא מאמין והשבתי “יצחק, רק פעם בחודש…”.
מתוך המאמר: זכרונות מבית הספר בכפר ויתקין, גדעון חרובי