ארכיון
כפר ויתקין

העולים מהספינה קאטינה, פסח 1939

מאת: גדעון חרובי

העולים מספינת בית"ר קאטינה, פסח 1939
מאת:  גדעון חרובי

בשנת 2016, שמעתי במתנ"ס בכפר ויתקין הרצאה של הסופר יגאל צחור, חבר קיבוץ רביבים. בפתח דבריו, סיפר יגאל צחור שאביו הגיע לארץ, לחוף כפר ויתקין באוניה קאטינה, כשחברי כפר ויתקין ניסו למנוע את ירידתם לחוף, והספינה הורידה חלק מהעולים בחוף אחר…
אחיו של יגאל צחור, פרופסור זאב צחור, טען כי לדברי אביו אנשי כפר ויתקין קיבלו את העולים הבית"רים ב"פנים חמוצות". כלאו אותם בבית העם שבכפר והם שוחררו רק אחרי שהגיעו למקום אנשי בית"ר מנתניה ואיימו לשבור את הדלתות של בית העם…
התקשרתי אז לפרופסור זאב צחור וניסיתי לשכנעו שהסיפור שלו אינו משקף את האירועים באותו לילה. לא בטוח שהצלחתי. ניסיתי להבין, מניין באו ההאשמות הללו, שאינן תואמות את הסיפור האמיתי שאני מכיר, וזה הסיפור:
בסביבות חג הפסח תרצ"ט, אפריל 1939 שוטטו בים, כעשרה ק"מ מהחוף, שתי ספינות מעפילים. האחת ספינה של ארגון ההגנה, בשם אסימי,  והשניה ספינה של ארגון בית"ר, בשם קאטינה. לקאטינה התלוותה ספינה קטנה, שטוחה, בשם פאנאגיה קונסיטריו, שתפקידה היה לקרב את העולים לחוף.  ממנה ירדו העולים לסירות קטנות שהתקרבו ככל יכולתן, והורידו את העולים, שפסעו רגלית במים לחוף.
האסימי היתה צריכה להוריד עולים בחוף כפר ויתקין והקאטינה בחוף חבצלת השרון שמצפון לנתניה. אלא שהפאנאגיה קונסיטריו שהעבירה לחוף  שלוש מאות וחמישים עולים מהספינה קאטינה, טעתה והגיעה לחוף כפר ויתקין, ואליו ירדו המעפילים.
הספינה אסימי לא התקרבה לחוף באותו לילה, כי הקברניט שלה חשש מתפיסתה על ידי המשטרה הבריטית ורק בליל המחרת הורידה חלק מהעולים לחוף.
העולים מהספינה קאטינה היו אנשי בית"ר, הם הלכו ברגל משפת הים לכפר ויתקין בקבוצות של חמישים איש, וכשהגיעו לכפר קראו את סיסמתם: "תל חי".
בכפר ויתקין התכוננו לארח את מעפילי ספינת האסימי,  הכינו רשימות של בתים מארחים, בגדים חדשים, מים חמים לרחצה, ארוחה, מיטה וכו'. מספר המיטות שהוכנו בבתי החברים היה  קטן ממספר המעפילים שהגיעו מן הספינה קאטינה, שממנה ירדו  כשלוש מאות וחמישים עולים. העולים חולקו לבתי החברים לפי התכנון לאירוח עולי האסימי. העולים שלא נמצא להם בית מארח, נשארו בבית העם.
בתי הכפר באותה עת היו קטנים מאוד – לא ניתן היה לארח יותר משני אנשים, וגם כחודשיים לפני כן קלט הכפר למעלה מחמישים בני נוער מוינה בירת אוסטריה, במסגרת "עליית הנוער".
לפנות בוקר העבירו את כל העולים לפרדסים, מחשש שהמשטרה הבריטית תגלה אותם.
אנשי בית"ר מנתניה שחיכו לעולי הקאטינה בחוף חבצלת השרון, עמדו על הטעות, הגיעו לכפר ויתקין בבוקר ודרשו לקבל את העולים "שלהם". ואכן, העולים פונו באוטובוסים לנתניה וכנראה גם לחדרה. חלק גדול מעולי בית"ר נקלטו בנתניה.
בילדותי סיפרה לי אימי על קבלת העולים בכפר. כיצד רוכזו בבית העם, קיבלו בגדים חדשים וחלקם נשלחו לבתי החברים.
לביתנו הגיע מעפיל. בבית היה חדר שינה אחד בו ישנו הורי ואנוכי, ילד בן שלוש. אימי חיממה דוד מים על הפרימוס במקלחת, העולה התרחץ, ושכב לישון על הספה בחדר האוכל הקטן. לפנות בוקר העירו אותו ואת כל המעפילים ופיזרו אותם בפרדסים מחשש שיתפסו על ידי המשטרה הבריטית.
אחרי פרק זמן, הגיע לביתנו פועל חקלאי, להחליף בעבודת המשק את אבי שעבד בעבודה ציבורית.  כשנכנס הבחור למקלחת זיהה לפי המראה שהיתה מעל הכיור, שהוא העולה שהגיע לביתנו. זו הייתה מראה קטנה במסגרת של תמונה שהייתה מוצבת באלכסון כדי שאימי, שהייתה נמוכת קומה, תוכל להשתמש בה. את המראה הזו תליתי למזכרת בסככה שבחצר ביתי, ליד כלים ישנים אחרים אותם אני שומר.
בסוף שנות ה- 90 ישבנו באחד הערבים על שפת הים בחגיגת יום הולדת וסיפרתי לנוכחים במקום את סיפור מעפילי הקאטינה והאסימי. ואז אמרה אחת הבנות: "הורי נפגשו לפני נישואיהם בספינה "אסימי". אימי ירדה לחוף בשבי ציון שבצפון הארץ, ואילו אבי ירד בחוף ניצנים שבדרום". בשנות השלושים נהגו להוריד את העולים בכמה חופים, לפי כמות העולים שיכולים להתארח בכל יישוב שאליו הם מגיעים.
מרדכי מירסקי מבית ינאי שהיה נוטר על החוף באותו לילה כתב שהקבוצה האחרונה של העולים עזבה את החוף בשעה שלוש לפנות בוקר, כחצי שעה לפני שעבר במקום הפטרול (הסיור) של המשטרה הבריטית…
דב גרשוני מכפר ויתקין כתב: "ברור שקבלנו את העולים מאניית אצ"ל (בית"ר) כמו את אלה מאוניית ההגנה.
להלן דבריו של אחד ממעפילי הקאטינה ,שמעון בוקס, שקיבלתי מ"ארכיון מחנה המעפילים בעתלית":
"אם בתחילת המסע היינו משוכנעים שיותר גרוע לא יכול להיות, במשך המסע נעשה המצב קשה, הגענו לקצה גבול הסבל… איבדנו כל צלם אנוש… בשביעי של פסח התקרבנו לחוף בפעם הרביעית… למראה הארץ, נשכח הכל, נולדים בך כוחות חדשים… הסירה אינה מגיעה ממש לחוף, ואת המרחק שנותר אנו עושים ברגל בתוך המים, המגיעים למחצית הגוף. מובילים אותנו למושב בקבוצות של חמישים. מכניסים לכל בית שניים מאיתנו (היו הרבה בתים שרק אחד ג.ח)… לפנינו שולחן ערוך בכל טוב ממאכלי פסח… אנו מתקלחים, נותנים לנו בגדים נקיים ואנו נכנסים למיטות צחורות… המושב עושה רושם אגדתי… באיזה אורח לבבי קיבלו אותנו… מה יפית כפר ויתקין! אני מתעניין האם כולם קיבלו מידה כזו של הכנסת אורחים? מתברר שסיפור הכנסת האורחים חוזר על עצמו וזה עושה עלי רושם עצום. מישהו מעיר "הרי אנו טרנספורט רוויזיוניסטי… והנה כלל לא בדקו בציציות!" "השעות שבילינו בכפר ויתקין משאירות עלינו רושם בל ימחה".
אני מבין את העולים שלא נמצאו להם מקומות בבתי הכפר ונשארו מלוכלכים ועייפים בבית העם. אני בטוח שדאגו להם, אך בוודאי שזו לא הייתה אותה קבלת פנים כמו בבתי החברים.
לפני כעשר שנים, פנתה אלי חברה, מיקי קורן,  וסיפרה לי שאביה היה מפקד הקאטינה, ד"ר פאול. היא הגיעה לכפר וביקרה במצפה ההעפלה שבחוף הים.
ד"ר פאול היה בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, שסיים לימודי רפואה בצ'כיה וקיבל את דין תנועתו, בית"ר, לפקד על הספינה. התפקיד הקשה הביא אותו לכך שהיה בין הראשונים שירדו לחוף כפר ויתקין, כשרוב המעפילים היו עדיין על הספינה. הוא נשלח לביתם של שרה ושלמה נחמני. (בבית משפחת נחמני ראה ד"ר פאול תמונה של חבר שלמד איתו רפואה, בן הדוד של שרה נחמני). כשפגשתי את מיקי קורן שנית בכנס שנערך בנושא ההעפלה במוזיאון נתניה בפברואר 2022, היא סיפרה שלדברי אביה הוא זכה לקבלת פנים טובה מאוד.
בחוף בית ינאי, (שנקרא בעבר חוף כפר ויתקין), במקום בו רכס הכורכר המערבי מתגבהה לכיוון דרום, הוקם בשנת  1994 אתר קטן הנקרא "מצפה ההעפלה".
שולחן ושני ספסלי אבן ומצבת זיכרון עשויה עץ עליה חרוטים שמות  ספינות המעפילים, שבין השנים 1939-1934. שמה של הספינה קאטינה אינו מופיע על הלוח, במקומה נכתב שמה של הפנאגאיה קונסיטריו.
הספינה הראשונה הייתה "וֶולוּס" בשנת 1934 , והאחרונה "אסימי" בשנת 1939.
היוזמה להקמת המצפה הייתה של אמנון גיסר ויצחק סברדלוב מכפר ויתקין ואיתן גל ממשמר השרון.

מקורות:
סיפור של סמוסה (שמואל) גבריאלי (ממייסדי כפר ויתקין), עלון המועצה האזורית עמק חפר, יוני 1980
סיפורים בחוברת "ראשית ההעפלה לא"י בעמק חפר שנים 1939-1934, מרדכי מירסקי  (ממייסדי בית ינאי), פנחס גלברט (עולה ב"קטינה" וחבר כפר ויתקין), דב גרשוני (ממייסדי כפר ויתקין), אמנון גיסר (בן למייסדי כפר ויתקין), דב מגן ברצ'יק (מעפיל בספינת וולוס ב' ומפעילי ההעפלה והעליה לארץ)
סיפורו של המעפיל שמעון בוקס – מוזיאון מחנה המעפילים עתלית.
החומרים לחוברת "ראשית ההעפלה" נאספו על ידי אמנון גיסר, איתן גל ויצחק סברדלוב

בתמונת הנושא:  הגעת ספינת מעפילים "האומות המאוחדות" לנהריה.

 

 

 

דילוג לתוכן