ארכיון
כפר ויתקין

הסַפָּרִיָיה – המספרה הראשונה בכפר

מאת: בר כוכבא מדרשי

בימים ההם של שנות ה-40 של המאה הקודמת, החליטו פרנסי כפר ויתקין של אז, שהכפר צריך להיות מעין יחידה אוטרכית המספקת לעצמה את כל צרכיה.
בנו מאפייה שעבדה עשרות שנים, בנו צרכניה שקדמה ל'סופרים' של היום ועוד.
והחליטו שגם צריך לבנות מספרה, כדי שכולם לא ילכו מגודלי שיער ומרושלים, אלא יסתפרו בזמן וישפרו הופעתם.
למספרה של אז, קראו  ספרייה. כמו שבית מלאכתו של הנפח נקרא נפחייה, ובית מלאכתו של הפחח נקרא פחחייה, כך מקום עבודתו של הספר נקרא ספרייה.
היום ההליכים הביורוקרטיים לבניית מספרה היו לוקחים מספר שנים. היום נדרשים אישורי בנייה, אישורי מינהל, אישורי מהנדס ואדריכל, אישורי כבאות, אישורים מהוועדה לתכנון ובנייה, ואישורים מאישורים שונים.
אז, ההליכים לקחו שעות ספורות מרגע שהתקבלה החלטת הוועד של הכפר לבניית הספרייה.
בבוקר נשלחו כמה פועלים, עם טוריות ואתים, סלים ומגרפות. מדדו, חפרו ישרו, העבירו את החול מצד לצד,
שמו בלוקים בצדדים, מדדו שיש פלס מים. הכינו לוחות ויצקו רצפה מבטון. החליקו עם טיח מלט שאפשר יהיה לטאטא. חיכו יום והישקו את הבטון עד שנתחזק.
לקחו קרשים עם פחים גליים מגולוונים, ובנו את הקירות. דלת ושני חלונות אף הם מפח גלי. את הגג גם בנו תוך חצי יום עם קרשים ופח גלי.
את הדלת עשו מעץ כמו דלת רגילה, ציפו מבפנים בדיקט, צבעו במברשת צבע, בשני גווני חום. ותוך מספר ימים, מבנה הספרייה היה מוכן לאיכלוס.
המקום שנבחר לספרייה היה בלב הכפר בין שדרת הקזוארינות היורדת מבית העם ובית הספר, לכוון הדואר. הדרך היתה די רחבה ואת הצריף הצמידו לעצי הקזוארינה. דבר שאחר כך הוכח כרב יתרונות, והן: הצריף היה מוצל כל שעות היום החמות, דבר שצינן קצת את מבנה הפחים.
שנית, מחטי הקזוארינה ריפדו את הגג בשכבה שהלכה והתעבתה מדי שנה ושימשה בידוד נגד חום וקור.
המחטים גם בלמו את רעש הגשם שלא תופף ישירות על גג הפח,
ואחרון חביב, בפנים הספרייה היתה אווירה של 'בית קטן בערבה',שאותה יצרו מנורת הליבון היחידה של 60 וואט,
וציפוי הדיקט שעם השנים קיבל את הצבע והכתמים של מעילי האנשים שנשענו עליו. (כן, גם מזבל של פרות, כמו ברפת, מה לעשות, זה מבנה חקלאי…)
מיזוג האוויר במספרה היה טבעי, ופעל עוד הרבה זמן לפני שהומצאו המזגנים. כשהספר בא אחר הצהריים דבר ראשון,פתח את הדלת הקדמית וקשר בחבל למסמר העשוי לכך, אחר כך הלך מאחור הרים את תריס הפח, השעין במקל של מטאטא עד לגובה המירבי, ואז החל משב אוויר קריר שזרם במורד השדרה כי זה טבעו של אוויר קר שיורד למטה, וגרש את כל החום שנכלא בפנים.
המספרה שימשה במובנים רבים גם מעין בית ועד לפגישת אנשים, מעין פרלמנט. היתה פתוחה משעות אחר הצהריים המוקדמות, עד אחרון המסתפרים.
כל גודלה היה בערך 3 על 3 מטר, והיו בה 5-7 כסאות עץ פשוטים, הרבה עיתוני 'דבר' מכל ימי השבוע האחרון ולפעמים גם מגזין צבעוני מחו"ל בדרך כלל העיתון 'אוגניוק',שהגיע בדרך לא דרך למספרה.
הספר הראשון, היה החבר מַרְכּוּס. המספרה היתה מקום עבודתו וגם פרנסתו עליה.
המסתפרים ישבו בכסאות, וחיכו בסבלנות לתורם. אחרי כל מסתפר, היה מרכוס מטאטא את המספרה, ואוסף את השערות ביעה לתוך פח האשפה.
כשהגיע תורו של המסתפר החדש, התיישב על הכסא 'המהודר' היחיד בצריף. היו לו שתי משענות לידיים וגם משענת לגב. מולו היה הראי, שככל הנראה היה ראי מגדיל. מרכוס קשר למסתפר, סינר שחור להגן על הבגדים והידק בסיכת ביטחון. ומלאכת התספורת התחילה גם התחילה.
הכלים העיקריים של הספר היו: מסרק ומספריים שכל הזמן הזמן נפנף בהם, פתח וסגר, ושיקשוק הפתיחה והסגירה הדהד כל הזמן באזניים.
בצד, על מסמר בקיר הפח, היתה תלוייה רצועת עור רחבה ועבה שבה היה משחיז מפעם לפעם את התער שלו. שנועד ליישר את איזור הפאות, או לפעמים נדירות, גם מישהו הזמין גילוח למשעי.
על השלחן משני צידי הראי, היו כמה צנצנות ובקבוקים שידעו זמנים טובים יותר. לאחר התספורת ולפני התסרוקת הקובעת,הוא היה מתיז מבקבוק מי קולון על-ידי לחיצה בכרית גומי שחורה, המחוברת לצינורית, שיצרה וואקום ודחפה את הנוזל כמו שעושה מכונת פְלִיט.
הבקבוק המקורי היה של חברת 'איו-דה-קולון 4711' שלמיטב ידיעתי,היה מיובא מצרפת.
כשהנוזל המקורי נגמר, או עמד להיגמר, כנראה שהספר הוסיף מי ברז שעשו את אותה העבודה…
כשאני הייתי חוזר הביתה לאחר התספורת ולאחר התזת מי הקולון ההכרחית, אבא שלי היה אומר שאני נראה כמו 'אינגליזי'. (זה שריד לימי החיילים הבריטיים שהיו בכפר עד 1948).
אגב, כשהייתי חוזר מהספרייה מסורק למשעי, זו היתה פעם היחידה בחודש וחצי שהייתי מסורק במסרק, שאר הפעמים הסתרקתי עם האצבעות.
אבל גולת הכותרת של המספרה, היו הסיפורים, הרכילות, הוויכוחים,והדיונים על הנעשה בארץ ובעולם, שנוהלו על-ידי 'פוליטיקוס'!
'פוליטיקוס', היה פועל פרדסים שגר בצריף בקצה רחוב המחלבה. הוא הועסק על ידי ועד הכפר, בהשקיית פרדסים, עידור ועישוב של פרדסי האלמנות שלא יכלו לעבד בעצמן את פרדסי ההדרים שלהן. השקו אז בשיטה הקליפורנית, בהצפה. המים זרמו בתעלות, ועם טוריה הפנו כל פעם למלא את הגומות/בורות ההשקייה. עד שהבורות התמלאו, נשען החבר חסדאי, שזה שמו של 'פוליטיקוס', על הטוריה, קרא עיתון 'דבר' מלפני שבוע שבועיים (זה העותק היחיד שהשיג.)
לאחר שעות העבודה, בא בערב ל'מועדון הספרייה' תופס לו את אחד הממתינים בתור, מאתגר אותו בנושא כלשהו שקרא ב'דבר' וגורר אותו לוויכוח שאין לו סוף, ושאר הנוכחים מצטרפים לשיחה. הוויכוח עם בן שיחו הראשון נגמר, כשהוא גמר להסתפר והלך הביתה.
הרבה אנשים באו לפעמים להקשיב לוויכוחים  אפילו אם לא היו צריכים להסתפר.
'פוליטיקוס' היה דמות ציורית שהגן על דעותיו הפוליטיות ברוב להט, כי 'פוליטיקוס' ביום פועל פרדסים פשוט, אבל בלילה הוא נואם בכיר בכנסת המספרה!
מחיר התספורת בראשית שנות ה-50 של המאה שעברה, היה 5 גרוש (אגורות) לגולגולת. לא משנה אם זה ילד, נער או מבוגר.
כשהייתי כבר נער, היה מקובל אז מה שנקרא היום – 'מרד הנעורים'. בקטנה אמנם, אבל מרד. והמרד היה לעשות קרחת נגד רצון ההורים!
כלומר התרסה : אני כבר גדול ואני עושה מה שאני רוצה, ומצפצף על כולם!!
המשמעת אצלי בבית היתה חזקה ביותר, ואפילו לא העזתי לחלום לעשות קרחת.
יום קיץ חם במיוחד, שיחקנו בחצר בית הספר, והנערים הקניטו אותי:"אתה פחדן, אין לך דם לעשות קרחת. אני מסתכל סביבי, ואכן כולם קרחים ורק אני שעיר ומגודל בלורית, ומזיע כהוגן.
נתמלאתי עוז ועזוז, והלכתי למרכוס הספר להראות לנערים שיש לי 'דם'.
הגעתי לספרייה, מזיע  כהוגן, הן מחום יולי אוגוסט והן מההעזה של עצמי. פניתי אל מרכוס:"תעשה לי קרחת". נשתררה שתיקה. הוא בחן את  מבטי וראה שאני נחוש בדעתי. "קודם את הכסף", אמר. פתחתי את ידי הקמוצה, ובה מטבע של ה-5 גרוש. רטובה מזעה. מרכוס לקח את הכסף, הושיבני  על הכסא, קשר את הסינר המפורסם לצווארי. דבר ראשון לקח את מכונת התספורת הידנית, ועשה לי שביל של קרחת באמצע הראש. זהו, מעכשיו אין חרטות. הדבר קם ונהיה! עושים לי קרחת. ניסיתי לראות דרך המראה באם כולם מסתכלים, או מעריכים את מעשי. נאדה, כלום. כל אחד טרוד בענייניו. בדיוק נכנס 'פוליטיקוס' והתחיל לצרצר בקולו הטורדני.
התספורת נגמרה. אני מביט רועד כולי במראה, יש קרחת! פעם ראשונה בחיי אני רואה את הגולגולת שלי! פחד !!!
מבחינת הספר, תספורת קרחת זה העסק הכי משתלם. לא צריך לסרק. לא צריך לעשות שביל, ולא צריך להתיז מי קולון.
חבשתי על ראשי את 'כובע הטמבל' שהבאתי מהבית, והלכתי לביתי סחור סחור. משתדל להאריך את רגע הגעתי הביתה.
בארוחת הערב, ישבתי לארוחה כשאני חובש כובע טמבל שמסתיר לי אפילו את האוזניים. "מה יש לך, תוריד את הכובע," כל בני המשפחה צועקים לי מסביב לשלחן. "ראיתם אותו, בצהריים בשמש הולך בלי כובע, עכשיו לארוחת ערב יושב עם כובע"?
"תוריד כבר את הכובע" גער בי אבי. מה יכולתי לעשות? אני ילד. הורדתי. נשתררה שתיקה מהולה בתדהמה. איך יכולתי לעולל להם דבר כזה? הלא מרעיפים עלי אהבה וחיבה ואני מטיח להם הכל חזרה בפנים?
"מה פתאום הסתפרת קרחת"?
לפתע, באה לי ההברקה היחידה שהיתה יכולה להציל אותי מעונש שאין כמוהו.
"יש לי כינים", שיקרתי במצח נחושה,"האחות בבית הספר היום בבוקר בבדיקה השבועית שלה מצאה אצלי כינים. והילדים בבית הספר, לא רוצים לשחק איתי" המשכתי לשקר.
אמא שלי, כשכל פעם שהיו כינים, היתה נאלצת לחפוף לי הראש בסבון כביסה מגרד ובנפט, ולסרק אותי במסרק מתכת צפוף ולהתמודד עם הבכיות שלי, נחלצה לעזרתי."כינים זה סיבה מספקת לעשות קרחת"!

בעור שיני נחלצתי משערוריה שאין כמותה!!

 

 

 

 

דילוג לתוכן