ארכיון
כפר ויתקין

הנוער הוינאי והנוער הטורקי בכפר ויתקין

בשנת 1933 עלה היטלר לשלטון. בגרמניה הנאצית חוקקו את חוקי הגזע נגד היהודים ושאלת ההצלה נעשתה דחופה. בארץ ישראל ראה ועד המושבים (לימים תנועת המושבים) חובה לקלוט עלייה ולשלב את העולים בהתיישבות העובדת.
במרס 1938 ביצע אדולף היטלר את ה"אנשלוס", ההשתלטות של גרמניה הנאצית על אוסטריה ובליעתה במדינה הגרמנית. דרכי ההימלטות של יהודי אוסטריה הצטמצמו במהירות וגם מצבם של היהודים בגרמניה החמיר באורח ניכר.
באוגוסט 1938 התקיימה אסיפת חברים בכפר, בהשתתפות יעקב אורי מנהלל, ממייסדי תנועת המושבים. אורי קבע בישיבה כי בני הנוער יאוכסנו אך ורק בבתי החברים בהם יזכו לחום ולחינוך וסיים בהכרזה: "לא לקבל את הנוער זהו חטא לאומי!"
בין החברים התקיים דיון ער. יש מי שהביעו דאגות במישור הכלכלי, שכן כפר ויתקין לא היה מבוסס, ובבתים רבים בכפר שרר מחסור. אחרים סברו כי מדובר בשאלה לאומית בעלת חשיבות עליונה ולכן יש להיענות לבקשה לקלוט את בני הנוער מגרמניה ומאוסטריה ואז לברר מי מהחברים יכול לקלוט בביתו נער או נערה.
בנובמבר 1938 התרחש בגרמניה ובאוסטריה "ליל הבדולח", בו נשרפו בתי כנסת, ומוסדות יהודיים. יהודים  רבים נעצרו והושפלו  ברבים ורכושם נפגע.
בדצמבר 1938 התקיימה בכפר ויתקין אספה כללית ובה הוחלט פה אחד: הכפר יקלוט שישים נערים ונערות מאוסטריה. האספה נשאה קולה אל שלטונות ממשלת המנדט: "האספה החליטה לפנות אל המוסדות הממשלתיים שיפתחו את שערי הארץ לילדינו הנרדפים המתגוללים בחוצות גרמניה בזמן שישנה אפשרות כלכלית להשרישם בארץ בלי קושי מיוחד. ילדינו מחכים בכיליון עיניים לילדי הגולה, פתחו את שערי הארץ!".
מרגע שנפלה ההחלטה נעלמו הספקות. כפר ויתקין נרתם למשימה.
פחות מחודש לאחר האספה,  ב- 10 בינואר 1939, הגיעה לכפר ויתקין קבוצה של נוער עולה מווינה.  
בקבוצת בני הנוער היו שישים ושלושה נערות ונערים בגילאי 17-15.
כעבור שישים שנה תכתוב על כך מרים זרחוביץ', אחת הנערות העולות: "עמדנו ברחבה לפני בית העם במעילי החורף הכבדים, נעולים מגפי גומי והבטנו סביבנו. הרגשנו עדיין חזק בעצמותינו את זיכרון אימי ליל הבדולח ועשרת החודשים של שלטון הנאצים [באוסטריה]. הלא השארנו שם אבות במחנות ריכוז ואת יתר בני המשפחה בפחד מה יוליד יום".
במכתב מאותם ימים סיפרה מרים: "המשפחה שקיבלה אותי לביתה מאוד נחמדה אלי. אני נמצאת עם שלוש בנותיהם בחדר אחד… אנחנו, חברי הנוער העולה, עובדים חצי יום במשקים וחצי יום לומדים בבית הספר שבנו בשבילנו. בערבים יש לנו שיחות חברה, חוגים, התעמלות, מקהלה ופעם בשבוע אספה כללית…"
במבט לאחור מוסיפה מרים: "נתקבלנו בחום רב ומהר נהפכנו לחלק מהמשפחה. גם לנו לא היה קל. לא ידענו כיצד נתקבל, מי הם מארחינו. רובנו היינו תלמידי תיכון, לא הורגלנו לעבודה פיזית. היו גם קשיי שפה והאקלים היה שונה. אבל כולם השתדלו לעזור. הנוער המקומי הפך עולמות כדי שנדבר רק עברית ומהר ככל האפשר. מורים ומדריכים השתדלו להקנות לנו ערכים חדשים. לימודי תנ"ך, ספרות עברית, תולדות הארץ…"
ההכשרה נמשכה שנתיים. בתום שהותם בכפר ויתקין הפכו הנערים והנערות לצעירים ישראלים במובנים רבים. רובם החליטו לעבוד בחקלאות. עשרים ושבעה מהם  היו ממייסדי מושב בית אשל,  לאחר פינויים במלחמת השחרור היו למייסדי מושב היוגב.
קבלת הקבוצה הגרמנית-אוסטרית על כל הלבטים שקדמו לה, פרצה את הדרך למשימות הבאות.
בתחילת שנת 1944 נקלטה בכפר קבוצה של צעירים יהודים מטורקיה שעלו ארצה כקבוצה מאורגנת.
ההחלטה של בני הנוער והוריהם לעלות לארץ באותה תקופה  הייתה כתוצאה מקשיים כלכליים וחברתים בהם נתקלו המשפחות היהודיות בטורקיה בתקופת מלחמת העולם השניה. במקרים רבים  הטורקים החרימו את רכוש המשפחות או שלחו את אבות המשפחה למאסר או למחנות עבודה, על כך שלא עמדו בתשלומי המס  הגבוהים שנקבעו ליהודים.
קבוצות הנוער מאיסטנבול ואיזמיר נסעו ברכבת במשך 3 ימים מטורקיה דרך סוריה ולבנון,  איתם נסע ברכבת גם איש הסוכנות שהשגיח עליהם. כך הגיעו לבת-גלים שבחיפה.
מספר אחד מבני הנוער: "בבת-גלים המתנו עד אשר הגיעו כל הקבוצות הטורקיות ושם חילקו אותנו לשתי קבוצות. קבוצה דתית וקבוצה חילונית. הקבוצה החילונית שמנתה כ-40 בני נוער הגיעה להכשרה לכפר-ויתקין….הכפר-ויתקינים היו מופתעים מאתנו שכן הם לא ידעו שאנו דוברי ספרדית ולא אידיש. אי אפשר היה לדבר איתנו כיוון שאף אחד מהכפר לא ידע טורקית, לאדינו או צרפתית ואנחנו לעומת זאת לא דברנו עברית רוסית או גרמנית….אנחנו עבדנו מהבוקר ועד השעה אחת בחקלאות ואחה"צ היינו הולכים ללמוד בביה"ס עברית, מתמטיקה, טבע, מוסיקה ושיעורי גדנ"ע אותם העבירו מדריכים מכפר ויתקין וגפירים מכפר-חיים".
לאחר הקשיים הראשונים ומאמצי ההסתגלות לשפה ולמנהגי המקום, ניכרו התוצאות, כפי שמעיד אחד מחברי קבוצת הנוער, אברהם דגולו: "חיים מרגולין היה המורה שלנו. איש ענק כזה עוד לא פגשתי…. למדנו הכול, את כל המקצועות…. למרות הקשיים והבעיות, כולם נקלטו…. הפרידה הייתה קשה, ממש בבכי… לי היה קשר הדוק וחם עם הנוער שבגילי בכפר, וכמובן – עם המשפחה שבה הייתי".
קבוצת הנערים והנערות מטורקיה  הקימו לאחר סיום  הכשרתם בכפר ויתקין את קבוצת "איתנים" אשר מאוחר יותר חלקה התיישב בתל-מונד וחלקה הקים את מושב טל-שחר.

מקורות:
כפר ויתקין – 70 שנים ראשונות (ספר הכפר)
עליית הנוער מטורקיה בכפר ויתקין, מאת: ניסן קורי, שרה ויגאל בן דרור.

 

דילוג לתוכן