ארכיון
כפר ויתקין

האורז המר

מאת: בר-כוכבא מדרשי

בראשית שנות החמישים (כן, של המאה הקודמת כמובן), בית העם היה מרכז החיים של הכפר. או אם תרצו הלב של הכפר הן במובן הפיזי והן במובן הנפשי.
כל התנהלות הכפר כיום, ראשיתה בהחלטות שנתקבלו באסיפות הכלליות שהתקיימו מדי מוצאי שבת בשבתה.
כל החגים של המסורת היהודית נחגגו בבית העם. מיטב ההצגות של ה"בימה", ה"אוהל" ה"מטאטא" ו"הקומקום", ולהבדיל, וועידות תנועת המושבים, כנסים, אף הם התקיימו בבית-העם. מסיבות סיום של בתי הספר, מסיבות חנוכה עם הופעות התעמלות של תלמידי בית הספר, הדלקת נרות חנוכה בחנוכיה 'הקטנה' התקיימו בבית-העם. (החנוכיה ה'גדולה' דלקה בעזרת נורות חשמל על גג בית העם בכל שמונת ימי החג.) מסיבות סוף השנה של ביה"ס, ואפילו שיעורי התעמלות בחורף, התקיימו על רצפת העץ של הבמה כשאנו גורבים  גרבי צמר שנתפסו בסיבי העץ. היו גם פעילויות אחרות בבית העם. מחסן הנשק של הכפר, ה"סליק" היה בקיר הצפון מזרחי של בית העם. הכניסה היתה מתחת לבמת העץ, ופעם ב-1948 שמעתי רעש מתכתי חשוד מבית העם, נכנסתי וראיתי שמתאמנים בנשק. "ילד, תסתלק מפה, גערו בי". הסתלקתי.
אבל הדבר החשוב ביותר היו הקרנות הסרטים בימי שני ורביעי. מיטב סרטי הוליווד ואולפני 'צינו צ'יטה מאיטליה הוצגו בשיטת ה'סינמסקופ' בצבעים, אצלנו בבית העם ובמחיר שווה לכל נפש. מעין סינימה פרדיסו של כפר-ויתקין. בבית-העם היו כ-450 מקומות ישיבה, עוד 100 מקומות עמידה בשני היציעים ועוד כ-30 מקומות ישיבה על מדרגות העץ העולים ליציעים.
ימות הקיץ הלוהטים, כימות החורף הקרים , חמסין, רוח, גשם וסגריר, לא הרתיעו את האנשים. תמיד האולם היה מלא מפה לפה. כשהיה סרט טוב במיוחד, והנוער שהיה מגיע קודם לכן ומתיישב בכיסאות העץ החורקים אך הנוחים, ולא היה מקום ישיבה לוותיקי הכפר, היה עולה לבמה נציג וועדת התרבות ומבקש מהנוער לעלות ליציעים בעמידה, אחרת לא תתחיל הקרנת הסרט. סדר חייב להיות, ואכן אז היתה משמעת והסדר היה נשמר ככל שניתן…
אחת לחודש, וועדת התרבות היתה תולה פלקט בצרכניה, במחלבה ובלוח המודעות שבבית-העם, עם כל שמונת סרטי החודש שיהיו בבית העם. בלוח מודעות נפרד, המכוסה בשמשת זכוכית, תלו גם מספר תמונות מכל סרט, שסופקו על ידי המפיץ, כדי לגרות את האנשים לבוא לראות. ובדרך כלל כולם גם באו, שכן לא היה דבר אחר לעשות. לא היתה טלוויזיה, לא ווידאו, לא טלפון, פלאפון, מחשב וכל שאר ההמצאות. מי שרצה לראות או להיראות בציבור – בא לבית-העם!!
במחצית הסרט היתה הפסקה. הפסקה ממש חיונית. מי שרצה לעשן יצא לעשן. מי שרצה לשתות נצמד לאחד משלושת הברזים בברזייה ושתה מי תהום זכים שסופקו ישירות מבאר א'. מי שהיה צריך לשירותים, וזה כל הבנים, יצאו החוצה וכל אחד נצמד בחורשה לעץ הגרווילאה שלו. עד היום מציינים בקק"ל  שעצי גרווילאה בגובה של מעל 25 מטר, זה רק מהזן שגדל בכפר-ויתקין והם לא יודעים למה ?!
הבנות והנשים לא צריכות כל שעה לשירותים אז הן היו מתאפקות עד החזרה לביתן. משום מה פרנסי הכפר לא נתנו דעתם שצריך שיהיה גם שירותים בבית-העם.
זוגות צעירים שהשאירו בבית תינוק או ילד ישן, יצאו בהפסקה לראות מה שלומו. ההפסקה נסתיימה והסרט חודש רק לאחר שכולם חזרו בשלום ממשימותיהם ושבו למקומותיהם.
בשנה שבה הכתוב מדבר, 1953, בין שאר הסרטים שהיו מיועדים להקרנה באותו החודש, היה גם הסרט "האורז המר". סרט איטלקי בכיכובה של השחקנית היפה והנועזת סילוונה מנגנו.  הסרט הזה היה נועז מאד לזמנו, בתוך העלילה רבת המשמעויות, היתה גם ש..ש..ש..ש.. סצינת אונס, שעוד היום מזומנות לי צרות צרורות באם המורה שלי אברהם קפלן  ישמע בקברו שראיתי את הסרט.
בדברי ההקדמה לסרט נכתב בפלקט על קיר בית-העם, ואני מצטט: "דרמה אנושית כבירה, הלקוחה מהחיים עצמם !!!".
ככלל, רוב הסרטים הטובים והנועזים היו דווקא איטלקיים ולא הוליוודיים. ראשית, השמות האקזוטיים של השחקניות האיטלקיות: סילוונה מנגנו, ג'ינה ללובריג'ידה,  (וזכורה לטוב החזייה שלה שהיתה רק חוטי מתכת משובצים יהלומים), ג'ולייטה מסינה,  קלאודיה קארדינלה, וכמובן האלילה המלכה סופיה לורן,  והשיר שרווח אז: "אין לו סוף, סוף סוף סוף, למחשוף של סופ-יה לורן."
רק בעייה ראשית אחת העיבה על שמחתנו לראות סרט של בוגרים. חד וחלק. "הכניסה תותר רק מגילאי 16 ומעלה", כך נכתב במפורש במודעות. ובגלל נועזותו של הסרט, הודיעו בפירוש בבית-הספר שהכניסה תותר רק בעזרת תעודת זהות.
 החבר אליעזר קמחי, מזכיר הכפר, היה לוקח פרטים ושתי תמונות כדי להביא לנתניה למשרד הפנים ולסדר תעודת זהות, וזאת, רק למי שמלאו לו 16 שנים לפי תעודת לידה, מנדטורית אמנם, אבל תעודת לידה כחוק.
אכלנו אותה. השביתו את שמחתנו, שמחת עניים. אמנם היינו בסוף כיתה ט' אבל לא בני שש עשרה. בשלושה שבועות שקדמו להקרנה, לא הבנתי אף נוסחא בכימיה ממה שזכריה טיש (נצר) הסביר על הלוח. כל כולי הייתי עסוק במחשבה איך לעקוף את רוע הגזרה. וכדי לשפוך מלח על הפצעים שלנו, היו תלמידים מבוגרים באמת, מכיתה י'א או כיתה י'ב שקמו ועשו מעשה. הם נסעו לתל-אביב (!) וראו בהצגה יומית בקולנוע עדן את הסרט. כן, הם ראו את הסצינה! אך פיהם חסום. לא נידבו שביב של פירור או מידע.
הם רק התהלכו כמו טווסים מנופחים עם גבות מורמות – כן, הם יודעים כבר את עובדות החיים!! הם ראו את הסצינה הם ראו את האקט! ממרומי קומתם, בינתם ותבונתם, בכלל לא התייחסו לנמושות כמונו שלא ראו ולא יראו את הסרט!
מה עושים? איך בכל זאת רואים את הסרט? ברור ובטוח ששיחת היום שלמחרת הסרט תהיה אך ורק על הסרט המדובר. מי שלא יראה את הסרט לא יוכל להשתלב באף שיחה שהיא בהפסקות של ביה"ס.
 היום המקווה הגיע. יאיר גלבוע, אבינועם גוזנר, ואנכי, שהיינו נמוכים ורזים, ולא היה לנו סיכוי להיכנס, באנו עם תכניות + תכניות מגרה אלטרנטיביות, איך בכל זאת להיכנס.
למרות שהיה יום קיץ חם והביל, ובתוך בית-העם שנבנה כמבצר עם חלונות צרים וארוכים החום להט כבכבשן, בכל זאת באתי עם מכנסי חאקי ארוכים, חולצת חאקי  עם שרוול ארוך (אלה היו מדי הגדנ"ע שלי), כי לדעתי הם עשו אותי מבוגר מכפי גילי. עמדתי מול הראי, ונראיתי בעיני עצמי בן 17 לפחות.
 בתוך בית-העם, שומר הסף, אליהו תורג'מן, כבר לבש חולצה לבנה וקיפל את שרווליו עד המרפק  והיה תקיף ונחוש בדעתו, למנוע בעד פורעי חוק מלהיכנס לאולם. מנהל בית הספר, יצחק טורבן, העטה על פניו את ארשת הפנים החמורה ביותר שלו, הסתובב הלוך ושוב, כשהוא שחוח מכובד האחריות שהוטלה על כתפיו. כל רגע הוא הוציא את הממחטה וניגב את אגלי הזעה ממצחו ומקרחתו המבהיקה. ככוח סיוע ותגבור, היו גם מספר מורים היודעים היטב את גילאי התלמידים, וגם שניים מחברי המועצה הפדגוגית (מה שקוראים היום וועדת חינוך), רחל גלבוע ואברהם חטיבה. כולם התגייסו לשמור על צניעות התלמידים ויפה שעה אחת קודם. כן, החוק לא יהיה לצחוק. לא בכפר-ויתקין כפרו של בעל ה'קול הקורא'.
בקופה, מכרו כרטיס לכל מי ששילם. קנינו כרטיס וחיכינו שתבוא קבוצת אנשים ביחד לדלת הכניסה והתערבנו ביניהם כדי שניראה חלק מקבוצה. "תעודת זהות בבקשה" הרעים עלי אליהו תורג'מן, "תעודת הזהוי שלי עוד לא חזרה ממשרד הפנים בנתניה", אמרתי את האמת, (לא חזרה, כי כלל לא נמסרה) "אבל אני בן 16 ושבועיים וחצי". תורג'מן גיחך בזלזול.  נימוקים משכנעים יותר לא "עבדו" עליו אותו ערב. הוא גרשנו החוצה בבושת פנים. עכשיו עוברים לתכנית המגירה! דבר ראשון הולכים ליד הקופה ומוצאים קונה ומוכרים לו את הכרטיס ומקבלים חזרה את ה – 5 גרוש. שלב ב'. מחכים שכל הקהל הרב יכנס ויכבו את האורות. לא נורא, לא נפסיד כלום. לפני הסרט יש רבע שעה "יומני כרמל" שיראו מה נעשה בעולם הגדול מלפני חודשיים. שלב ג'. יאיר, אבינועם ואני, הולכים לעץ האשל הראשון בחורשה. יש לו גזע אדיר אחד שהולך באלכסון ונשען על גג בית-העם בגובה של כשמונה מטר. אנחנו מטפסים על העץ, קצת נשרטים, אבל ללא קושי מיוחד. עולים על גג בית-העם, רצים על הגג מזרחה עד מעל ליציע המזרחי, שם איש משלנו (כוח סיוע, יענו גיס חמישי), מטפס בחסות החשיכה על סולם הברזל הקבוע מהיציע לגג, ובתזמון מדוייק פותח את הבריח הסוגר את מכסה הכניסה מפלדה לגג.  שלב ד'. אנחנו שומעים שהבריח נפתח, מסיטים את המכסה, משתלשלים מהר דרך הסולם ונבלעים בין המוני הנוער ביציע.
אני מפלס לי איך שהוא פיסת מקום כדי שאוכל להישען על המעקה ולראות ביתר נוחות את הסרט. מהטיפוס, המתח, ההתרגשות והחום השורר באולם, אני רטוב כמו סמרטוט. מוריד את החולצה ותולה לייבוש מול החלון. לא נורא, יש עוד נערים עם פלג גוף עליון חשוף.
כמו שיידלק האור להפסקה, נלבש את החולצות ונשב על הרצפה כדי שעיניים לא רצויות לא תראינה אותנו.
היומן נגמר והסרט מתחיל. הסרט נמשך ונמשך ועדיין העלילה יבשה למדי. עובדים בשדה האורז. מקטעי רמזים ידוע שהסצינה תתרחש לקראת המחצית.
הרגע הגדול מגיע. אפשר לחתוך את השקט בסכין. גיבור הסרט ניגש בתקיפות אל סילוונה מנגנו ליד ערמות תבואת האורז הקצור, תופס בחולצתה תוך כדי מחאתה. הוא קורע את חולצתה, ולשבריר שנייה, נחשפת אפס קציה של חלקת בשרה הלבן, והיא מופלת לאדמה הטובה.
המצלמה מרגע זה מופנית אל גלי הים הסוער. שלוש ארבע דקות אנו רואים את הים הסוער עד גבה גלי, כאשר המוסיקה מתאימה עצמה לים הרוגש.  למה התכוון הבמאי? האם גלי הים הסוער נועדו להראות את סערת לבו של השחקן הראשי? הגלים ממשיכים גל אחרי גל, גל רודף גל, גל נשבר על גל. האם הגלים מסמלים את הסתערותו אל מזח גופה?
כמובן שאף אחד לא שואל את חברו מה פשר הים הגועש, פן יתפס כתינוק שלא מבין בהוויות העולם. והגלים נשברים אחד אחרי רעהו אל החוף, עד שבא גל אדיר אחרון ונשבר לאלפי רסיסים ומשתרר השקט הרועם..
 דימיתי שכל אחד שומע את הלמות ליבי. אבל כל אחד היה עסוק בהלמות ליבו שלו.
איזה סרט ! איזה סצינה!!!  ברור ומובן שהחיים אחרי הסרט לא יהיו כמו לפני הסרט.
לפתע נדלק האור באולם. כל ה'בלתי לגאליים' מתיישבים בבהילות על רצפת היציע, לא יוצאים לשתות מים, או להשקות את הגרווילאות. מחכים להמשך. מהמחצית השנייה אני לא זוכר כלום, אבל זה גם לא חשוב. את העיקר הלא ראינו.
הסרט הגדול נגמר. אין, אין,לא היה ולא יהיה סרט מדהים כזה בין כתלי בית-העם הקרוי על שמו של בן ציון ז. הערש.
הסרט נגמר. אנו יורדים מהיציע, איש איש שקוע במחשבותיו. פתאום על יד דלת היציאה, אני מרגיש שתופסים אותי באוזני והיא נמרטת בידיו האמונות  של יצחק טורבן. "מה אתה אומר 'תכשיט', איך בכל זאת נכנסת?". לפי המריטה הרופפת באוזן אני מרגיש שטורבן כבר נחלש אחרי המשימה שלו, ולא כל כך תקיף, אני משתחרר מלפיתתו ונבלע בקהל, בתקווה שלמחרת בבית-הספר לא יקרא לי למזכירות ויגיד לי להביא את ההורים.
למחרת בבית-הספר, בכיתות ההמשך הלימודים כרגיל. כאילו לא עברנו איזה טראומה בערב הקודם. השיעור הראשון עם אברהם קפלן על תולדות תנועת הפועלים (תת"ה). אבל מה לעשות ושום דבר ממשנתו של מנהיג הפועלים, הפובליציסט הדגול, דב בר בורוכוב, לא נקלט במוחי. כל פעם שאני מביט על פניו העגולים והמאירים של אברהם קפלן, אני רואה מולי את אחוריה הדשנים של סילוונה מנגנו.
בהפסקות כולם עומדים מעגלים מעגלים ומדברים על הסרט. אני עובר ממעגל למעגל, אולי במעגל הבא ידברו יותר. אבל הסתום עדיין נשאר רב מהגלוי. במעגלים של כיתה י"ב התלמידים מכיתה ט' לא כל-כך רצויים, וכשאנו  מתקרבים, השיחה משתתקת. אף אחד לא מוכן להודות שבעצם לא ראו כלום בסרט. כולם הולכים עם פנים של מביני עניין שהם יודעים הכל ואינם נזקקים לתשובות כלשהן ממישהו.
צריך לסיים סיפור זה עם איזה שהוא מוסר השכל, או לקח כלשהו שראוי ללמוד ממנו.
ובכן, אין לי מוסר השכל. אבל בכל זאת, אני חושב שמוסר ההשכל של הסיפור הזה, שלא היה צריך להאמין לכל מה שמתרברבים תלמידים גדולים ליד תלמידים קטנים יותר.
מוסר השכל זה היה נכון לפני חמישים שנה והוא נכון גם היום. זהו  למעשה הלקח הראוי ללמוד מהסיפור: לא כל מה שהתלמידים הגדולים, אמרו שעשו, או השוויצו שעשו, היה או נעשה באמת. 

 

 

דילוג לתוכן