ארכיון
כפר ויתקין

משק 58 – משפחת שרף

משק 58 הוקם בשנת 1932 על ידי רחל וחיים-דוד שרף

יוסי מספר: הוריירחל קפלן-שרף וחיים-דוד שרף הגיעו לארץ כצעירים ציונים ואידיאליסטים בתחילת שנות העשרים. 

אמי – רחל קפלן  נולדה ב-1899, עלתה לארץ ב-1924 מקייב אשר באוקראינה, הצליחה לברוח ברגע האחרון ממאסר בסיביר על רקע היותה ציונית פעילה והגיעה לתל-אביב לקרוביה, הם משפחת זברסקי. משם קבוצה של 8 חברים יצאה לטיול למטולה. בדרכם לנו בקבוצת מזרע ונוצרו קשרים עם חברי מזרע, ששכנעו ארבע בחורות מהם להישאר כחברות בקבוצה. בקבוצה שיבצו אותה לעבודה בלול מטילות.

אבי – חיים-דוד שרף נולד ב-1900 עלה לארץ ב-1919 מקלצה בפולין באונייה "רוסלאן" והגיע ליבנאל, ללמוד להיות הרפתן של דגניה ב'. אבי היה בפולין בקבוצת צעירים ציוניים שהוכשרו ע"י לוי אשכול (לימים ראש ממשלת ישראל) וחבריו לעבודה חקלאית, כגרעין המיועד להקים את קבוצת דגניה ב'. ב-1923 אבי וחבריו הקימו את מזרע ובזכות ניסיונו כרפתן הקים את הרפת המוצלחת. 

כשהחברות ה"רוסיות" הגיעו נרקמו קשרים רומנטיים שהבשילו ונהיו למשפחות.

אמי ואבי נישאו ועברו לגור באוהל צנוע כאשר שותפים להם שני "פרימוסים" (כינוי לרווקים שחלקו אוהל אחד עם זוג נשוי). אחותי נעמי נולדה ב-1927 בביה"ח  ליד מעין חרוד, הוא ביה"ח  העמק בעפולה. אורח החיים המשותפים בקבוצה לא תאם את ציפיותיהם של הוריי, למשל – הגידול השיתופי של הילדים, חלוקת האחריות המשותפת  לענפי המשק ועוד, על-כן  הם החליטו להצטרף לארגון "העמק", שהפך להיות ארגון "ויתקין" אשר עברו הכשרה במושב נהלל ובחדרה.

הסיבה העיקרית למעבר למושב היא רעיון יישוב הארץ ועיסוק בחקלאות במושב. ראשי קיבוץ מזרע ביקשו מהוריי להישאר עד 1930, כדי להכשיר מחליפים לרפת וללול. הוריי אכן נעתרו לבקשה זו וביום שעזבו – קיבלו מהקיבוץ מתנה: פרה ושתי עגלות ולול עם שלושים מטילות. אוצר גדול באותם ימים. 

הוריי ואחותי שהייתה כבר בת שלוש, עברו לעתלית – מקום העבודה של ארגון ויתקין,  שם  חצבו את הסלעים שנועדו להקמת נמל חיפה. אמי חלבה את שתי הפרות ה"קיבוצניקיות ממזרע" ואספה את ביצי המטילות וכך סיפקה את התוצרת לחברי ויתקין כמו גם לתושבי עתלית. לחברי ויתקין שלא יכלו לשלם סיפרה שהיא רושמת, אך מעולם לא גבתה את התמורה (לפי סיפורי יגאל ארזי ז"ל).

ב-1932 עברו הוריי ואחותי נעמי מעתלית לצריפים ב"שכונה" של בית הראשונים במקום שהיום נמצא מושב ביתן- אהרון. הגברים ייבשו את הביצות ונטעו פרדסים בבית-חרות, גם הנשים עבדו בפרדסים וגידלו את ילדיהם ונעמי בילתה בגן רבקה עם שאר הילדים. כעבור שנה סימנו את המגרשים במקום הקבע בכפר-ויתקין ובנו את היסודות להעברת הצריפים ובהמשך הוסיפו חדרים לפי צורך המשפחה. ב-1937 נולד אחי משה'לה וכעבור שלוש שנים  ב-1940 נולדתי אני – יוסי שרף

במשק הקבע היה לול קטן ועד 1937 נבנתה הרפת וניטעו פרדסי תפוזים. 

אחותי נעמי למדה בנהלל בביה"ס החקלאי של חנה מייזל עד 1947 ולאחר מכן התגייסה לצבא כחובשת בחטיבת אלכסנדרוני. אחי ואני השתלבנו בעבודות המשק הרבות כבר מגיל מאד צעיר. באותה תקופה היה לנו משק מעורב הכולל רפת, לול, פרדסי תפוזים וקלמנטינות, תפו"א, עגבניות ומלפפונים.

מלחמת הקוממיות עוברת עלינו כילדים באווירה מיוחדת. הרגשנו שאנו עדים לאירוע משמעותי בחיי המדינה שבדרך. ליל ההצבעה בעד תוכנית החלוקה ע"י אומות העולם זכור לי כלילה מרגש ביותר. האירוע ההיסטורי והחשוב הבא הוא הכרזת בן-גוריון על הקמת המדינה שהיה מלווה בשירה ובריקודים סוחפים עד אור הבקר. בסיום מלחמת הקוממיות נעמי אחותי נישאה לשלמה, ההורים קנו להם משק ונולדו ארז ויובל.  היו יחסי משפחה חמים ולאחר מכן הם עברו לבוסתן הגליל ונולדה אורלי. 

משה'לה התגייס לנח"ל עם גרעין "ערבה" של בני המושבים, אחרי הטירונות והאימון המתקדם שרתו בעין-גדי ועבדו עם פרופ' יגאל ידין בחפירות ארכיאולוגיות במצדה. תקופה זו הייתה עוצמתית ומגבשת לקראת העלייה להיאחזות הנח"ל בתל לכיש. משה'לה פרח בתקופה זו, היה שותף  עם חבריו למפעל ההתיישבותי ביצירת "יש מאין" בישוב חדש וחלוצי. בביקורינו בלכיש פגשנו את משה'לה עם ניצוץ בעיניים וציין בגאווה: "אתם רואים את מה שאנחנו עושים!?" אכן חלום שהתגשם. אך החלום התנפץ לרסיסי השכול. משה'לה נרצח ע"י פידאיון בעודו  חורש את שדות לכיש. 

באביב נולד ובאביב חייו נפל – באביב 1956. האירוע הקשה והטרגי הזה שבר את משפחתנו, עול המשק נפל על אמי ועלי, ואני רק בן 16. לא טופלתי ע"י שום גורם בטחוני וחינוכי. 

מסורת היא לנו מידי שנה לכבד את זיכרו  של משה'לה ליד הגלעד בלכיש – הגבעה בה עצר הטרקטור לאחר נפילתו. יום זה הוא יום טיול חוויתי  מקטן ועד גדול, פיקניק בטבע וחברים מספרים על משה'לה. היום הגלעד הוא אתר מסומן ע"י קק"ל.

אני יוסי הצעיר, כעבור שנתיים התגייסתי לנח"ל במסגרת גרעין "פורת" של בני-המושבים ובהמשך בנח"ל מוצנח ובאותן שנים הוריי המשיכו לתפעל את המשק המעורב וקיוו שאחזור למשק. אכן, חזרתי  למושב הרחבנו את ענפי המשק וראינו ברכה בעמלנו.

ב-1962 נישאתי ליעל לין מחדרה, בת למניה ושמוליק שהגיעו בשנות השלושים כחלוצים אידאליסטים לארץ, אחות ל-ורדה וישראל. בנינו את ביתנו והקמנו משפחה נפלאה, אוהבת וחרוצה. נולדו לנו חמישה ילדים  מקסימים: טל, מוישיק, רוני, רות ותומר. כולם היו שותפים מלאים בעבודות המשק.  

ב-1967 נפטר אבי חיים-דוד. אמי רחל הייתה שותפה מלאה בהחלטות ובעשייה עד סוף ימיה בגיל 95.

היום אנו מעבדים ומטפלים במטעי אבוקדו גדולים הכוללים 6 זנים לאורך השנה.

במשך כל שנותינו התנדבתי במסגרות קהילתיות שונות: ועדות משק, חינוך ונוער, כמו גם אירועי ימי הזיכרון והעצמאות. השכלתי למנף את השכול ולהתנדב לפעילות רבת שנים כיו"ר סניף יד לבנים עמק-חפר: תמיכה במשפחות השכולות, טיולים בארץ ובחו"ל, נופשונים, הרצאות, ערבי הרמת כוסית בחגים ועוד. וכל זאת בנוסף לשרות מילואים לאורך כל השנים. כך שעבודות המשק  הגדול נפלו על כתפי אמי, יעל והילדים. במלחמת "יום כיפור" נעזרנו במתנדבים מהכפר ומחו"ל למשך חצי שנה.

יעל מספרת: עבדתי במשק ובמקביל בהנחיית הורים ובהנחלת הלשון לעולים מבוגרים מכל קצוות תבל. גויסתי להיות שותפה פעילה לחוויה היסטורית בחיי המדינה: קליטת יהודי אתיופיה בשנות ה-80 ב"מבצע משה" ו"מבצע שלמה". מפגש מרגש ומאתגר עם יהודים הבאים מתרבות  אחרת ושפה לא מוכרת. בשנות ה-90 עם פתיחת מסך הברזל, קלטנו עולים מרוסיה ומרומניה כמו-גם את יהודי קובה ודרום אמריקה. זו הייתה התנסות מרגשת ומרתקת – חד פעמית המלווה אותי עד היום. 

שמחתי לתרום את חלקי בהתנדבויות למיניהן: במרכז הקהילתי שלנו, בער"ן, בתיעוד שורדי שואה כחלק מפרויקט סטיבן ספילברג  ב"יד ושם". והיום – יוסי ואני מתנדבים ב"בית דוד", מנחים בחברותא קבוצות גימלאים במפגשים נעימים ומעשירים להם ולנו. עם פרוץ הקורונה – לקחנו פסק זמן.

היום – בחג התשעים של הכפר אנחנו, "שבט השרפים" דור שני למייסדי הכפר, חובקים בגאווה חמישה ילדים בוגרים עם בנות ובני זוגם, אחד-עשר נכדים ונינה שובבה אחת. משפחה מגובשת, חמה ואוהבת; עובדים ומטיילים יחד, חוגגים ימי-הולדת וחגים, מתכנסים קבוע לארוחות ערבי-שבת ו"סתם" מאושרים ממפגשים כיפיים  של יום חולין.

בחג התשעים לכפרנו, אנו מדמיינים את הורינו "מביטים" עלינו ממרומים  בסיפוק ובהתרגשות , עם דמעות אושר בזווית העין – דור ההמשך הנפלא ממשיכי חזונם.

נושאים אנו תפילה בלב: "כל שנבקש – לו יהי!"

דילוג לתוכן