ארכיון
כפר ויתקין

משק 49 מיודובניק – מידן

משק 49 הוקם בשנת 1933 על ידי חוה ושלמה מיודובניק

מספר מנחם, בנם של חוה ושלמה ז"ל: 
אבי, שלמה מיודובניק, הגיע לארץ ב-1923 מורשה שבפולין.
אימי, חוה, הגיעה ב-1925 מעיירה בליטא. הם נפגשו בקיבוץ יגור, שם נישאו והביאו אותי לעולם.
אני , מנחם, ב-20/12/1928, נולדתי בבית החולים עין חרוד שהיה ממוקם במעיין חרוד. (בשנת 1930 הועבר בית החולים וצורף אל בית החולים המרכזי בעפולה) 
בשנת 1929, כשמלאו לי תשעה חודשים, החליטו הורי, לאחר ויכוחים קורעי שמים על גודלו של הקיבוץ, לעבור לכפר סבא.
בכפר סבא, שהייתה באותה תקופה רק שניים וחצי רחובות, אבי, שלמה, עבד וניהל את מחלבת תנובה, ביחד עם יעקב בוגין מכפר מל"ל. 
בשנת 1933 שמע אבי על התארגנות של מושב עובדים כפר-ויתקין. במכתב משנה זו מבקש אבי להתקבל למושב בתור עובד מחלבה של כמה חברים שהיו להם קצת פרות. מכתב הבקשה נמצא בתיק האישי של המשפחה בארכיון הכפר.
נתקבלנו, ובאותה שנה הגענו לבית הראשונים ולשכונת הצריפים, שם הוקמה המחלבה הראשונה. צריף עץ ללא קירור כמובן. בצריף קיבל אבי את הקצאת החלב מהחברים. חצי מכמות החלב הוא השאיר כחלב ניגר, מחציו השני עשה גבינה לבנה באמצעות סמרטוט שמימיו נזלו. את התוצרת לקח שלמה, רכוב על חמור, לנתניה, שהייתה אף היא בראשית הקמתה.
מספר חודשים אחרי כן, עברנו יחד עם שאר החברים לנקודת הקבע של היום.
לנו לא היה צריף, לנו נבנה בית מיציקת בטון. קוביה של שני חדרים ללא מטבח ושירותים. ארבעה בתים נבנו בדגם הזה בכפר, שלנו, של הרצנשטיין, קמחי ושרגא הולנדר (כיום רובל-מגל).
גם בנקודת הקבע המשיך אבי לעבוד במחלבה, באותו צריף עץ ,שאותו מיקמו ליד הבאר העגולה (באר א') בכניסה לכפר.  שיווק החלב נעשה באותה צורה, על החמור לנתניה.
אמי, חווה, החלה לעבוד בפרדסי "יכון", שהחלו להינטע בעמק-חפר עבור המתיישבים מבית-חירות, בית-ינאי, ביתן-אהרון והגואל בגבעת-שפירא (חלקם עוד היו בחו"ל).
לאחר שנים ספורות, עזב אבי את המחלבה והעבירה לנחום ליטבק (חפר). שלמה החל לעבוד כנהג משנה בקואופרטיב המשאיות של עמק-חפר (לא זה של היום), שהיה בבעלות כמה מחברי כפר-ויתקין. אני זוכר כילד, שבימי החופש מבית-הספר הם לקחו אותי לתחנת הרכבת בטול-כרם להביא משם שקי גרעינים למאכל לעופות ולפרות, שהחלו למלא את המשקים. זה היה מסע של מספר שעות לכל כיוון.
במאורעות 1936-1939 התגייס אבי לטנדר הנוטרים של עמק-חפר כתגבורת לביטחון של יישובי העמק. אמא המשיכה לעבוד בפרדסי "יכון" וגם לטפל בפרה שוויצרית ומספר תרנגולות, שהיו ההתחלה של המשק החקלאי וכן בגן-הירק לאספקה עצמית.
קשה יום היה דור המתיישבים. דור שנחישותם להיאחז בקרקע על מנת להקים יישוב חקלאי ראוי להערצה. וכן, אני מעריץ אותם.
אנחנו הילדים למדנו בבית הספר שהיה ממומן מכספי חברי הכפר. בית-הספר היה גם מחנך וגם מלמד, המורים היו מעולים, הם גרו בכפר והיו מעורים בתוכנו. גם להם יש לי פינה חמה בלב. אחת עשרה שנים, עד כיתה י"א, למדתי בבית הספר. לאחר הסיום, פניתי למשימות לאומיות.
ב-1940 עם פרוץ המלחמה באירופה הקים הצבא האוסטרלי מחנה צבאי ליד בית-חרות ובית-ינאי  בו עבדו חברי כפר-ויתקין וגם אבא. משפסק יצוא ההדרים לאירופה בגלל המלחמה, היתה בעיה מה לעשות  עם שפע הפרי, בעיקר תפוזים. חלקו נלקח למאכל הפרות, כפרי טרי, ותחמיצי תפוזים שהיו מחדירים בבורות.
 בינתיים מישהו הגה לעשות מהפרי מוצרי לוואי כמו מיצים, ממתקים ועוד. נמצא יצרן בשם חורש ויחד עם תנועת המושבים הוקם בית החרושת תופ"ז – ראשי תיבות של תוצרת פרי זהב. מפקדת ההגנה הארצית החליטה לנצל מפעל זה כהסוואה לייצור חומר נפץ הודף בשם "טן", על אף קירבתו למשטרה שהייתה ממוקמת על החוף (בנעורים של היום) והמחנה הצבאי האוסטרלי.
אבא שהחל לעבוד שם הוכנס בסוד העניין והחל לעבוד כאיש תע"ש יחד עם ברוך נהיר ואברהם ליפובצקי מבית-חרות.
הייצור של חומר הנפץ היה עם הרכב של חומרים. אחד המרכיבים הייתה חומצה גופריתנית שהיו שופכים מבקבוקים גדולים מצופי קש בצורה די פרימטיבית, כך שהיא היתה ניתזת גם על הבגדים וגורמת להם לחורים. לאור זאת הוחלט לתת בגדי-עבודה לעובדים. את המוצר הסופי, שנראה כמו קמח, היו מיבשים בשמש על ברזנטים מחוץ למפעל, וכשהיו עוברים חיילים או שוטרים מהתחנה או מהמחנה היו אומרים להם שזה פקטין – חומר משמר למוצרי מזון כמו ריבות ועוד. הם קנו את זה. במשך הזמן שדרגו את הייבוש והקימו דוד קיטור.
באחד הערבים אבא עבד לבד במפעל והשגיח על תנור הייבוש כשלפתע התלקח הדוד. בגדיו של אבא שעמד שעון על המשקוף של החדר, נאחזו באש, הוא לא התבלבל והתפלש בחול, נכווה קשה והגיע בקושי לביתו של משה אדירי ומשם לבית החולים. את בר-המצוה  שלי לא חגגתי. 
לאחר שלוש שנים  בנובמבר 1945, הושבעתי להגנה, לגדנ"ע. בעת המצור על קיבוץ גבעת-חיים, נלקחתי ע"י הצבא הבריטי למעצר במחנה המעצר לטרון, חזרתי הביתה אחרי כמעט שלושה חודשים. באותה שנה הרחבנו את הבית והוספנו עוד חדר, מטבח ושירותים, שעד אז היו בחוץ. חזרתי לעזור להורי  במשק שהלך וגדל. 
ב-1946 יצאתי לקורס מכ"ים חי"ש, שלאחריו הדרכתי את חברי הכפר בנשק ושדאות.
עם פרוץ מלחמת הקוממיות ב-1948 התגייסתי לצה"ל, לאחר המלחמה חזרתי הביתה ונרתמתי לעבודה במשק שהלך וגדל.
בסוף 1950 הכרתי את רעיתי שושנה שהגיעה לבית-חרות מירושלים לאחר שחוותה טרגדיה משפחתית. אימה בתיה בס נהרגה בשיירת הדסה-הר הצופים כשנסעה ללדת בבית חולים שעל ההר. 
לאחר היכרות של כמה חודשים נישאנו ב-30.10.1951. 
ב-26.10.1952 נולדו לנו התאומים דוד ויהונתן.
ארבע שנים לאחר מכן ב-16.10.1956 נולד בננו אלי.
ב-1954 בנינו את הקומה השניה לביתנו, לאחר שדוד ויהונתן סיימו את הצבא כקצינים. לאחר מלחמת יום כיפור, חזרו הביתה. כשגם אני גויסתי לצבא  החזיקו את המשק שושנה ואלי. כשחזרו דוד ויהונתן הם  עבדו קצת במשק וקצת בעבודות שונות. 
בשנת 1976 דוד נישא לזהרי כפכפי, מתל אביב, ויהונתן נישא לנאוה אטשטיין מכפר-נטר.
זהרי ודוד קיבלו את הנחלה בבית-חירות מאביה של שושנה, ואילו נאוה ויהונתן נשארו כמשפחה ממשיכה במשק שלנו. ב-1978 נבנה ביתם בצמוד לבית של שושנה ושלי ואנו העברנו את המשק על שמם. 
במשך השנים איבדנו את הנפשות היקרות לנו ביותר. את אבי שלמה שנפטר ב-1964, את אמי חוה ב-1979 ואת שושנה רעייתי ב-24.3.2020. 
זכרם שמור עימנו לעד!

מנחם מיודובניק ז"ל נפטר בתאריך 20.2.2023
לצפיה בדף ההנצחה לזכרו

דילוג לתוכן