ארכיון
כפר ויתקין

משק 24 אשלגי-אסף

משק 24 הוקם בשנת 1933 על ידי תהילה וחיים אשלגי

כתבה: מירה אסף (אשלגי)
משפחת אשלגי לדורותיה חיה במשק מיום היווסדו ועד היום.
כיום מתגוררים במשק כבנים ממשיכים  מירה (לבית אשלגי) ומיכה (מיכאל)  אסף בן זוגה, ובנם חיים (צ'יקו), בן זוגו ובנם ניתאי. 
דור המייסדים:
אבי, חיים אשלגי, היה אחד מעשרים הראשונים. הוא הקים את המשק וכעבור שנים אחדות נישא לאמי, תהילה לבית זילברברג והקים משפחה.
חיים אשלגי לבית פוטשניק נולד ב- 1906 בוולוז'ין, שעברה כמה "ידיים" ונמצאת כיום בבלארוס. הוא עלה ארצה ב-1924 באופן עצמאי, עוד בטרם סיים את לימודיו בביה"ס התיכון, מפני שהצליח לקבל סרטיפיקט כשנדרש כפועל חקלאי ע ל ידי בן משפחה מראשון לציון.
 שם הוא החל את עבודתו כפועל, ומשם עבר לשרונה שליד יבניאל. בשרונה הצטרף  לארגון ג' העמק  – קבוצת חלוצים כמוהו, שהתארגנה לקראת עליה להתיישבות במושב דוגמת נהלל בעמק יזרעאל. עד שתמצא להם קרקע להתיישבות חברי הקבוצה נדדו בארץ, הן כבודדים והן בקבוצות קטנות, תמיד בחיפוש אחר עבודה. ב-1929 נקרתה בפניהם האפשרות לעלות על הקרקע, אמנם לא בעמק יזרעאל אלא בוואדי חווארת הוא עמק חפר. 
חיים אשלגי, בנוסף לעבודתו בחקלאות היה נוטר (שומר). לכן הוא היה אחד מארבעה שומרים, שבראשם שאול קרבל, שומר מטעם קק"ל. הם הגיעו לילה  לפני הקבוצה, במטרה למנוע עימות של השיירה עם הבדואים שישבו במקום. הבדואים, שהיו אריסים, התנגדו למכירת הקרקע ליהודים ולנישולם. ואכן הזהירות השתלמה. הם הגיעו רכובים על  סוסים מחדרה, חצו את הנחל בשפך ועלו ממערב, שם הייתה התקלות עם הבדואים.ההתקלות הסתיימה ללא נפגעים, והם נכנסו לבית הגדול, הוא בית טייאן.  היה זה ערב נר שמיני של חנוכה, אבא סיפר על החושך הכבד ששרר סביב, ועל הדלקת החנוכייה המאולתרת. היה זה האור היחידי בכל המרחב. הוא תמיד הוסיף: "ותראו כמה מואר עכשיו". למחרת הגיעו שאר הראשונים, בעגלות רתומות לסוסים ועליהם כלי עבודה מעטים. העבודה הראשונה הייתה מטעם קק"ל, נטיעת אקליפטוסים לצורך הגדרת הגבולות וחפירת תעלות לצורך ניקוז ויבוש הביצות. כמו כן ניקו את באר המים שליד הבית. אבא, בנוסף לעבודה החקלאית, היה שומר, כי ההתנצחויות עם הבדואים נמשכו הן בשטח והן בבתי המשפט, והסתיימו רק עם קום המדינה. אבא סיפר על אחת ההיתקלויות, שבה השתתף גם החרמוני (חבר, אחד מעשרים הראשונים). במהלך ההיתקלות נהרג בדואי, המשטרה הבריטית הוזעקה, ואבא והחרמוני נעצרו. בעקבות משא ומתן שניהל החרמוני עם האנגלים, הם שוחררו למחרת היום.
החלוצים השאירו מאחור את ביתם המסורתי ואת הדת, אבל שמרו על יחס של כבוד לגירסא דינקותא. כמו במקרה הטרגי של טביעתו של משה לוויתן בנחל. כשמשו את גופתו מהמים הביאו אותה לבית. אבא לא נכנס, וכשליפא שאל אותו "מדוע אינך נכנס?" אבא ענה שהוא כהן. ליפא, שהכיר היטב את המסורת, נשאר איתו לעשות את הלילה בחוץ.  הכבוד למסורת  הוא גם הסיבה לכך שבהמשך התקבלה בכפר ויתקין החלטה ש"שבת היא שבת", ועובדים במשק רק בעבודות ההכרחיות, חליבה, מזון לבעלי החיים וכד'.
בשנים אלו אבא חלה בצורה קשה בקדחת שחור השתן, סיבוך של מחלת המלריה. הרופא שלח אותו להבראה בירושלים, שם האוויר נקי יותר. שם הצטרף לקבוצת הנוטרים. את השהות שם ניצל לטיולים באזור ובעבר הירדן, שהיו אהבתו הנוספת.לאחר זמן, משהבריא, חזר לבית הגדול, שבינתיים התרבו הצריפים ממערב לו ובהם מתיישבים חדשים. 
ב-1932 אבא הביא לכפר את אחותו בלה. בלה הייתה עולה חדשה, שהגיעה לארץ כספורטאית למכביה, ונשארה. כמנהג הימים ההם, היא הגיעה ברכבת לחדרה, שם חיכתה אצל קרובי משפחה, ואז הנהג של הקבוצה, גרשון בית הלחמי, הגיע לקחת אותה לבית הגדול. עד שהגיעו מחדרה לבית התבשל רומן והשאר היסטוריה (משפחתית).
לאחר שהמוסדות נתנו אור ירוק לעליה למשבצת, נערכה הגרלת המגרשים. ל-20 הראשונים ניתנה זכות קדימה לבחירת המגרש וכן שכן אחד. אבא הלך עם גרשון בית הלחמי (גיסו) ואחותו בלה, ולקח מצדו השני את חיים כהנוביץ חברו מהעיירה, אותו הביא גם לארגון ג' העמק. אבא תמיד אהב את הים לכן בחר בחלקה הצופה לים, למרות שידע שקשה יותר להקים משק במדרון.
כשהנחלה חולקה ואיתה שאר השטחים, התחילו בפיתוח המשק, זה היה משק מעורב, קצת לול וקצת רפת, קצת ירקות וקצת פרדס. בצד פיתוח המשק ועד שתהיה ממנו פרנסה עבדו בעבודת חוץ. אבא, שהבין בהדרים, עבד כמנהל פרדסי הפקידים, היום בשטחי גבעת שפירא. 
בשנת 1936 העלו אבא ובלה אחותו את הוריהם, ברכה ומרדכי ראובן הכהן פוטשניק, לארץ, לכפר. ההורים התגוררו בתחילה בחדר אחד עם אבא, וכשנרכש עבורם צריף, (במקום בו עומד היום בית רומנו), הם עברו אליו. סבתא פתחה בר-מסעדה לחיילים אנגלים ולפועלים הרווקים וסבא פתח בית כנסת. אמנם כבר היה בכפר צריף בית כנסת, שהקימו הורים של מתיישבים, שהגיעו לכפר בעקבות בניהם ובנותיהם. אבל הם התפללו בנוסח ה"חסידים" ואילו סבא היה "מתנגד". לאחר זמן קצר סבא והכה מבית ינאי, נציג החסידים, הבינו, שאם רוצים מניין ובית כנסת כמו שצריך, יש לאחד כוחות. וכך, בשיתוף פעולה, הוקם בית הכנסת המפואר שלנו, שבו התפללו בנוסח ישראל.
ב-1937 אבא נישא לאימא, תהילה זילברברג, אותה הכיר במשק הפועלות בחדרה. 
תהילה אשלגי לבית זילברברג,  נולדה בשנת 1914 בעיירה בריסק (כיום בְּרֶסְט, בלארוס), גדלה בצ'חנוביץ' (כיום פולין), לשם עברו עקב מאורעות מלחמת העולם הראשונה, כי שם הייתה לסב טחנת קמח . המשפחה הייתה דתית מודרנית ובעיקר ציונית, ובבית דיברו עברית. בגיל 14 עברה ללמוד בגימנסיה 'תרבות' בוילנה, שהייתה ידועה באיכותה. שם עבדה כאופר בבתים, לימדה עברית וכמובן למדה בעצמה. בוילנה התחזקה אמונתה בציונות ובחשיבות ישוב הארץ, והיא הייתה נחושה לעלות. עם סיום הלימודים וקבלת תעודת הבגרות עלתה ארצה עם סרטיפיקט לטפל בבני דודיה הקטנים שאימם חלתה. לפניה כבר עלו אחותה ואחיה. לאחר זמן בתל אביב, למרות שחלמה על לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, פנתה להכשרה חקלאית במשק הפועלות בחדרה. שם הכירה את חיים אשלגי. 
כשאימא סיימה את חוק הכשרתה, היא באה לחיות בכפר, ובזכות הצטיינותה כקושרת בהרכבות, החלה לעבוד כפועלת בפרדסים. כשהיא נישאה לאבא היא הצטרפה אליו וביחד הם המשיכו בפיתוח המשק. המשק היה משק מעורב שבו מספר ענפים, אבא היה אחראי על הרפת והשטחים החקלאיים, ואימא על הלול ומשק הבית. כמובן שסייעו זה לזה בהתאם לצורך. המשק הלך והתפתח; מפרה אחת למעל עשר חולבות, ממאה מטילות לכמה אלפים וכד'.כשנודע להם שמתפנה משק, אמא ואבא סייעו להביא גם את אחיה ברוך ואשתו טובה זילברברג (כספי) לכפר.
אבא, בעיקר עקב התמחותו בהדרים, היה במשך עשרות שנים יו"ר ועדת מטע, הכיר כל מזיק בפרדסים ובעיקר כל עלה פגוע שדרש טיפול. הוא היה נציג הכפר ב'תנובה אקספורט', ובתקופה מסוימת היה גם מרכז הכפר. במרבית שנותיו האמין שגידול המטע היחיד שמתאים לאזורנו הוא הדרים, אך בשנות ה-60 השתכנע בסיכוי להצלחת גידול האבוקדו. הוא יזם וקידם נטיעת מטעי אבוקדו ובכך סייע בהכנסת הענף לכפר. 
אמא, תהילה, הייתה פעילה בתחומים החברתיים וקידמה במרץ את הקמת קופת התגמולים בכפר, לאחר ששמעה על קופה דומה בעיריית תל אביב. היא תמיד אמרה: "עד יומי האחרון ארצה ללכת על רגלי ולא להיות תלויה בילדי".  אימא הייתה עצמאית ודעתנית  ודחפה גם אותנו, בנותיה, ללמוד מקצוע, לעבוד ולהיות עצמאיות. הייתה חברה מרכזית בוועדת החינוך בכפר ופעלה להקמת הגנון עוד בטרם נולדו לה ילדים, כדי שהנשים תוכלנה לעבוד במשק בשקט נפשי.כמוכן פעלה להקמת בית הספר התיכון והרחבתו לאפשרות של הגשה לבחינות הבגרות. היא גם דאגה שתהיה בכפר ספריה עיונית למבוגרים ולילדים. בנוסף לעבודתה במשק ולפעילותה החברתית הענפה, אימא לא ויתרה על חיי הרוח, ובלילה אחרי העבודה היא אהבה לקרוא ולהרחיב את אופקיה.
ההורים השתתפו במידת האפשר בפעילות התרבות, בהרצאות, בחוגים, בצפייה בתאטרון,  נסיעה לטיולים ועוד.
לאימא תהילה ואבא חיים נולדו שלוש בנות, ערגה מירה ושלומית, לא משהו למושבניק. אנחנו תמיד עבדנו במשק וסייענו ככל הנדרש, אבל אבא התנחם כשאמר בהומור: "בנות מביאות חתנים ובנים הולכים בעקבות הכלות". ואכן הגיע חתן למשק, אם כי לא בדיוק מושבניק.
אבא אהב בכל מאודו את הכפר והיה גאה בו. היה שלם עם אורח חייו והחלטותיו. מעולם לא התלונן על העבודה הקשה בבוץ בחורף ובחמסין בקיץ. הוא נהג לומר: "אני מאושר כי בניתי מושב לתפארת וזכיתי לעבוד את אדמת ארץ ישראל". הוא היה גאה בקהילתיות, בעזרה ההדדית ,בחוזקו של הכפר ובדאגה לפרט. אבא נפטר בפתאומיות (ביוני 1973) באמצע העשייה כשבבוקר יום מותו עוד טיפל בפרדס אשר אהב. במותו אמר עליו חברו מהכפר אייזיק פרידמן: "העצים מתים זקופים". 
אימא, שמושב מעולם לא היה משאת נפשה, והגיעה לכפר בעקבות אהבתה, הייתה תמיד מושבניקית לדוגמה. אולם לאחר מותו הפתאומי של אבא היא חיסלה את המשק החקלאי ועברה לעבוד כספרנית בתיכון האזורי. אמא נפטרה בספטמבר 1991.
ערגה נישאה לגדעון לויטס ואת חייהם המשותפים בנו בנתניה.
שלומית נישאה לשכי סירוטה ואת חייהם המשותפים בנו במשמר השבעה.

 

משק אשלגי הועבר בשנת 1982 למירה ומיכה (מיכאל) אסף

אני, מירה, בתם האמצעית של תהילה וחיים אשלגי, מקימי המשק. 
ב-1982 חזרתי עם משפחתי לגור בכפר ויתקין אחרי לימודים אקדמאיים, התנסות בחיים בעיר, ושליחות בברזיל.
מועד חזרתנו נדחה זמן רב, כי אבא אמר כל השנים: "משק יורש רק מי שיהיה חקלאי". אך במהלך השנים חזרו לכפר "בנים ממשיכים" שלא היו חקלאים, וזה עזר לנו להחליט לחזור למשק, כי אנחנו לא נהיה הראשונים.
למרות זאת כשחזרנו ניסינו את כוחנו בחקלאות אבל נכווינו.
אני, מירה, הקמתי וניהלתי את ארכיון העיר נתניה עד צאתי לגמלאות. מיכה, יליד 1943 צרפת, עלה ארצה ב-1948 לתל אביב. הוא דוקטור לתולדות ארץ ישראל, מדריך ומרצה בתחום ידיעת הארץ, היסטוריה של ארץ ישראל ונושאי השואה. 
הדור השלישי בכפר:
לנו, מירה ומיכה נולדו שלושה ילדים: 
אפרת בזוגיות עם יאיר, הורים לאביגיל וכרמי. אפרת אוצרת במוזיאון ישראל והם מתגוררים בירושלים.
אורי בזוגיות עם אוריין, והם הורים לתהל, יהלי, גוני ועילי. אורי גמלאי של מערכת הביטחון והם מתגוררים בהרחבת הבנים של כפר ויתקין.
חיים (צ'יקו) בזוגיות עם יניר (נמרוד), הורים לניתאי. צ'יקו עובד כארט דירקטור ומתגורר בכפר במשק המשפחתי.    

דילוג לתוכן