משק 143- משפחת אלקין
משק 143 הוקם בשנת 1933 על ידי זהבה וצבי אלקין
זהבה אלקין לבית שפירא, נולדה בשנת 1904 בעיירה ברסטיצ’קה,
ברוסיה (כיום אוקראינה). הוריה שרה ואהרון, עסקו במסחר.
זהבה עלתה לארץ מנמל טרייסט בפולין לנמל חיפה.
בשנת 1925 היא הגיעה לקיבוץ עין חרוד, שם התגוררה אחותה, רחל. משם עברה לעבוד במשק הפועלות של חנה מייזל בתל אביב. היא למדה שם בישול ואפיה, לול ונוי.
כעבור שנתיים חזרה לעין חרוד, שם פגשה את צבי.
צבי אלקין, בנם של אלכסנדר ושרה, נולד בשנת 1903 בעיר ברויסק ברוסיה. צבי למד בגימנסיה והמשיך לאוניברסיטה במוסקבה.
במהלך לימודיו נפגש עם קבוצת צעירים מארגון “החלוץ”, שהתארגנו לעליה לארץ, והצטרף אליהם.
צבי עלה לישראל בשנת 1923 מדוברויסקי דרך וינה.
הצטרפו אליו אמו ואחיותיו בתיה ושושנה.
כשהגיע לארץ, צבי הצטרף לקבוצת בניין בשם חבורת העמק, בעמק יזרעאל. הקבוצה בנתה רפתות ולולים בכפר יחזקאל והסביבה.
משם המשיך לעין חרוד, שם הכיר את זהבה.
זהבה וצבי נישאו בשנת 1927.
שנה לאחר נישואיהם נולדה בתם הבכורה, רינה, בעין חרוד.
כשהיתה רינה בת שנה, עזבו צבי וזהבה את עין חרוד. הם עברו לנוה שאנן בתל אביב. החיים בעיר לא התאימו להם, לכן החליטו להצטרף לארגון העמק, להקמת מושב עובדים.
ב 9 באוקטובר 1929 נולדה בתם עמליה.
בשנת 1933 הגיעה המשפחה לשכונה הזמנית שליד הבית הגדול.
צבי עבד בהקמת הצריפים, זהבה עבדה בפרדסים.
עמליה מספרת:
בשכונה הזמנית, ליד הצריף שלנו הוצב ברז מים (לא ליד כל צריף היה ברז מים) ומתחתיו “פיילה” גדולה עשויה פח. כל ילדי הצריפים הסמוכים נהגו לרחוץ בתוך אותה ה”פיילה” הסמוכה לביתנו.
כאשר עברנו לנקודת הקבע בכפר ויתקין. אבי, הוא שהגה את שיטת העברת הצריפים מהיישוב הארעי, לפיה ניתקו את הצריף מיסודותיו ותחתיו הוכנסו צינורות, אשר למעשה תמכו בצריף והרימו אותו. לאחר שהונח על גלגלי עץ של עגלה, משך טרקטור שרשראות את הצריף למקומו הקבוע. ביישוב הקבע הוכנו מראש יסודות חדשים לכל צריף, ועליהם הוא הונח.
הצריף שלנו היה הראשון שהועמד על הגבעה. בכל יום הועבר צריף אחד בלבד, משום שרק לעת ערב הושלם חיבורו של הצריף ליסודותיו החדשים. בלילה הראשון שבו עמד צריפנו לבדו על הגבעה, הסתובב קמחי השומר סביבו כדי לשמור עלינו מפני שועלים ושאר אויבים. גם בלילות הבאים לא זנח קמחי את משמרתו.
זהבה מספרת:
קיבלנו פרה ו-50 פרגיות. הפרות הובאו משויצריה והפרגיות מקבוצת גבע. הפרות והפרגיות חלו ומתו מהר מאוד.
קיבלנו תקציב, 40 לירות לרפתות, 20 לירות ללול, ו-70 לירות לבית. מצרכים הביאו מחדרה, עד שהוקמה הצרכניה בכפר.
התגברנו על הרבה מכשולים, הסתפקנו במועט וזכינו לראות בהתגשמות חלום נכסף .
עמליה מספרת על ילדותה בכפר:
ימי ילדותי עברו עליי בחברת ילדים בודדים בני גילי (בהגיענו לכיתה א’ מנינו רק אחד-עשר ילדים). את רוב שעותיי ביליתי עם גילה, חברתי הקרובה, בחולות הכפר. שלוש חברותיה של אחותי רינה היו אף הן לחברותינו, ואחרות לא היו.
בשנת 1936 נולדה אחותי נורית.
באותה עת נחשב כפר ויתקין למושב בתים “מפואר”. את ביתנו, בית הקבע הראשון שנבנה בכפר, בנה אבי במו ידיו. היו בו שלושה חדרים ומטבח, מקלחת עם חרסינה ואמבטיה, חדר שירותים עם אסלה, וגם מרפסת הפונה אל הרחוב. כל אלה לא היו ענייו שבשגרה באותם ימים, בפרט החרסינה. עד לשנת 1946 נשאר הבית כפי שנבנה בראשיתו, ללא כל תוספות.
בסמוך לבית עמדו רפת קטנה ולול ובו חמישים תרנגולות. גם חמור הסתובב בחצר.
מדי בוקר לפני צאתנו לבית הספר היינו, אחותי ואני, מסדרות ושוטפות את הבית ואת רצפת הלול.
ביתנו היה תמיד פתוח והומה אדם. אימא נודעה כמכניסת אורחים, ונהגה לבשל באופן קבוע גם עבור קמחי השומר. כל האורחים והרופאים אשר שירתו את תושבי הכפר התארחו ולנו בביתנו, ביניהם דר. שיבא ודר. פכט.
אחד משלושת החדרים בבית עמד דרך קבע להשכרה.
שניים מן העובדים שעבדו בבית החרושת תופז, (מפעל לייצור תרכיז מיץ תפוזים, ששימש למעשה כמפעל להרכבת כלי נשק), התגוררו בביתנו.
כאשר נוצר מצב שבו לא הספיק חדר אחד להשכרה, עברנו, אחותי ואני, לישון בבית האימון של האפרוחים.
בשנת 1938 הגיעה לכפר ויתקין קבוצת עולים צעירים מעליית הנוער. מרים בת השש-עשרה, הנערה יוצאת וינה שהגיעה לביתנו, לבשה מעיל חורף אירופאי. היא הייתה מצוידת במזוודות שהכילו כלי איפור ומניקור. התבוננו, שלוש הבנות, בסקרנות רבה ובהשתאות בתכולת המזוודה. חוויה מיוחדת עבור ילדות שגדלו בחולות כפר ויתקין.
צבי נפטר בשנת 1967
זהבה נפטרה בשנת 1986
בתם רינה ובן זוגה אלחנן שוויצר, המשיכו את דרכם במשק.