ארכיון
כפר ויתקין

משק 121 – משפחת אנקורי

טוביה אנקורי
שרה אנקורי

משק 121 הוקם בשנת 1932 על ידי שרה וטוביה אנקורי

בנם, מיכה אנקורי, מספר: הורי עלו ארצה ממקומות שונים וגם היו טיפוסים מאד שונים. אבי טוביה יצא ממשפחת חקלאים באוקראינה. זה היה כפר של חקלאים יהודים שהתקיים שישה דורות, מאז התיישבותם בפלך חרסון בשנת 1830 ועד שהאיזור נכבש על ידי הצבא הגרמני (1942)  אשר השמיד את כל תושבי הכפר.

אבא עלה ארצה בשנת 1921 והגיע עם עוד חברים מהמושבה לקיבוץ עין חרוד. הוא בא ממסורת חקלאית מבוססת והשתלב בעבודת הפלחה אולם חיי הקיבוץ לא נראו לו מתאימים עבורו והוא הצטרף לגרעין ההתיישבותי ג' העמק שהצטרף לארגון ויתקין ויחדיו הקימו את המושב בעמק חפר. 

אבא היה בין העשרים הראשונים שהתיישבו בבית הגדול ולקח חלק בעבודת החריש. בתוך שנים ספורות התמסר לעבודת הנטיעה של הפרדסים והיה למנהל פרדסי יכין בעמק-חפר. הוא וצוות עובדיו נטעו 1200 דונם אשר לימים חולקו בין יישובי האזור – במיוחד בית-חירות ובית-ינאי. בהיותו מומחה בתחום מטעי ההדרים לימים הוא נקרא להקים את פרסי המועצה (ליד מושב חניאל).

היתה לאבא מחשבה עצמאית ויושרה מיוחדת – הוא פעל לתיקון עוולות שראה סביבו והקפיד עם עצמו כפי שהקפיד עם האחרים. 

הוריו של אבא עלו ארצה בעיקבותיו והתיישבו בחצר ביתנו בכפר. הם עלו ארצה בשנת הולדתי. היות שהיינו תאומים, אני ואחותי, סבתא במיוחד טיפלה בי ומגיל צעיר ידעתי לדבר אידיש כמעט כמו עברית.

להורי נולדו שלושה ילדים. אחי הבכור אמיר נולד בשנת 1934. כמו כולנו הוא גדל ולמד בכפר, הלך לצבא ושירת במסגרת הגדנ"ע. עם שיחרורו הוא התחתן עם יעל ונולדו להם שני ילדים, אלי ורונית. בגיל 24 אמיר לקה בדיכאון עמוק והרופאים לא הצליחו לרפאו והוא שלח יד בנפשו.

אחותי התאומה יפעה למדה ריפוי בעיסוק והגיעה בתחומה להתמחות גבוהה (היתה מזכירת האיגוד הארצי של מרפאים בעיסוק). לימים קיבלה עליה את ניהול בית הספר המיוחד תושיה בנתניה ופעלה לפיתוחו. בית הספר הגיע להשגים רבים בתחום הטיפול בילדים עם מוגבלויות. הורי הילדים היו אסירי תודה על כך שבית הספר שיחרר אותם לפחות לזמן מה מטיפול בילדים שהזדקקו לטיפול רצוף ומתמיד.

סבא וסבתא עלו ארצה וביקשו למלא תפקידים מועילים בקהילת הכפר. סבא היה למחלק נפט לחברים ולזגג של הכפר. סבתא מצאה שחסר בכפר מוסד שיטפל בענייני קבורה והיא לקחה על עצמה את הקמת הצוות המתאים של מתנדבות אשר טיפל במסירות בסידורי הקבורה ובמשפחות בשעת אבלן.

אימי היתה אמא של בית. לא היתה לה הזדמנות ללמוד. היא התייתמה מאימה בהיותה בת 12 ומצאה את עצמה מטפלת באחיה (שישה במספר). הם גרו במושב מרחביה מראשית הקמתו. רק כאשר יצאו אחיה של אמא לדרך חייהם יצאה גם היא מן הבית ובדרכה הגיע לבסוף לכפר ויתקין. כאן הכירה את אבא והם נישאו ב 1933.

אני זוכר מילדותי את אמא מושיבה אותי על בירכיה ומספרת לי סיפורים עצובים על ילדותה. היא ליוותה אותי באהבתה כל חייה ולמרות צעדים חריגים שעשיתי, כמו גירושין מאשתי הראשונה ונטישת החקלאות, היא תמכה בכל צעד מצעדי. היתה חברות אמיצה בינה לבין חיה רוטברד וחברות זו היתה עבורי דוגמא לקשר ריגשי עמוק. למרות שאמא לא למדה לימודים מסודרים היתה לאמא הבנה עמוקה לבני אדם והיה לה חוש הומור שליווה אותה דרך קשיי החיים.

ואני, בן הזקונים של המשפחה, עברתי שינוי עמוק עם מותו של אחי. החלטתי אז לפנות ללימודים גבוהים. בהתחלה למדתי פיזיקה ומתימטיקה בטכניון ועבדתי כמורה בבית הספר התיכון ברופין. נישאתי לרעייתי עדית ונולדו לנו שלשוה ילדים: גליה, תמר ורני.

לימים פניתי לכיוון הטיפול, למדתי פסיכולוגיה ומזה חמישים שנה אני עובד ומלמד וכותב בתחום מקצועי. מצאתי עניין רב ביצירות תורת הסוד היהודית, במיוחד בהבטים הפסיכולוגיים שבהם,  וכתבתי חמישה סיפרי עיון בתחום.

 

 

קישור לסרט המשפחה

 

דילוג לתוכן