ארכיון
כפר ויתקין

משק 119 ליפשיץ–בסיס

משק 119 הוקם בשנת 1933 על ידי זהבה ובן ציון ליפשיץ
הילדים: שלמה ז"ל, מיכל ודוד
דור ההמשך: יעקב (קוצה) ז"ל ומיכל בסיס
ילדיהם: זהר, עומר ז"ל, ארז, גיא, אביב

כתב דוד ליפשיץ, בן הזקונים, דור שני למייסדים             

בן ציון ליפשיץ, נולד בשנת 1910 בעיירה הקטנה קרקינובה שבמחוז פוניבז' בליטא.
בן ציון היה השני מבין חמישה ילדים.  המשפחה עלתה לארץ בשנת 1925 (למעט הבת הבכורה שרה שעלתה לארץ לפני כל המשפחה). כשנתיים לאחר שהגיעו לארץ, החליטו ההורים לחזור לליטא. בן ציון, שלא רצה לחזור איתם, לא סיפר על כך להורים כי פחד שהם לא יאפשרו לו להישאר לבד בארץ. ביום שהמשפחה הלכה לנמל יפו על מנת להפליג חזרה לליטא, בן ציון הלך עם כולם וכאשר הם הגיעו לשער הנמל, הוא המתין עד שההורים ושלושת אחיו הקטנים עברו את הבדיקה של הזקיף שעמד בשער ואז הסתובב וברח מהנמל. בבריחתו הוא שמע את צפירות האונייה שמתכוננת להפליג.
בן ציון מצא עבודה בבית חרושת לבלוקים בשכונת נווה צדק, שכונה בגבול יפו ת"א. לאחר כחודש קיבל מכתב מגיסו שעבד בתחנת הניסיונות החקלאית בנהלל, הגיס כתב לו שיבוא אליו והוא יסדר לו עבודה. בן ציון נסע לנהלל והתקבל לעבודה בתחנת הניסיונות ושם גם התגורר.
אחרי 5 שנים החליט בן ציון לעבור לגור אצל משפחה במושב נהלל. המושבניק מנהלל, שהיה גם עסקן ציבורי, הציע לו להצטרף לארגון שמתכוון לנטוע פרדסים בעמק חפר. בן ציון קיבל את הצעתו והגיע לעמק חפר.

זהבה ריזל, נולדה בשנת 1914 בארץ, בעיר צפת.
הוריה של זהבה היו ילידי הארץ. הם התגוררו בצפת והיו להם שמונה ילדים, כשזהבה בת הזקונים. זהבה התייתמה מהוריה בגיל חצי שנה ואחותה הגדולה גידלה אותה. בגיל שבע היא נשלחה לכפר הנוער מאיר שפייה שקלט יתומים ובו למדה בבית הספר היסודי, במחזור החמישי וסיימה את הלימודים בשנת 1929. לאחר מכן עברה זהבה  לבית הספר החקלאי לבנות בנהלל וסיימה את הלימודים בשנת 1933. ההכרות בין זהבה ובן ציון הייתה בתקופה שבה היו שניהם בנהלל ומאז דרכיהם לא נפרדו. הם התחתנו והגיעו לכפר בשנת 1933 והיו בין המייסדים שהתיישבו בכפר.

ההורים הגיעו לכפר חדורי מטרה להקים משק חקלאי. הם הגיעו מנהלל, עם ניסיון שרכשו בשנות עבודתם בחקלאות. בכפר הם הניחו עוגן על קרקע חשופה ובתולה ובשתי ידיהם ועשר אצבעותיהם הפכו במשך השנים את הקרקע הזו לקרקע פורייה ומניבה, בחריצות, התמדה, ועבודת כפיים יום יומית והקימו בזיעת אפם משק חקלאי לתפארת. בשנת 1938 הם רכשו את הזכויות בקרקע מקרן הקיימת. לאבא היה כסף, שחסך עוד בזמן עבודתו בנהלל ובניגוד לתושבים אחרים, הוא לא היה זקוק למשכנתא כדי לרכוש את הזכויות.
הקמת המשק בעשור הראשון נעשתה צעד אחר צעד. בשנים הראשונות בשילוב עבודה שכירה והקמת המשק בסיום יום העבודה. בראשית שנות הארבעים, היו במשק שני מבנים, לול ורפת שאליה צמודה אורווה שאבא בנה בשתי ידיו. היו שלוש פרות, שתי עגלות ובלול מטילות.

בעשור השני, עם חלוקת האדמות המשותפות המשק החל לגדול ולהתפתח בקצב מהיר יותר. בעשור הזה, כמו בעשור הראשון, אבא בנה בשתי ידיו עוד שני לולים, בית אימון לאפרוחים, רפת גדולה לעשר פרות ובהמשך קנה סוללה למטילות. בסוף העשור השני, אחרי עשרים שנות עבודה קשה, שהתחילה יום יום, לפני הנץ החמה והסתיימה לאחר השקיעה, היה להורים משק חקלאי לתפארת. בשנת 1954 אבא ועוד שני חברים היו הראשונים בכפר שקנו טרקטור, פרגסון 28 אפור ובאותה התקופה אבא רכש גם את הפלא הבא, מכונת החליבה. אחרי שנים רבות שבהן אבא ואמא ישבו מידי בקר וערב מתחת לפרות וחלבו את עטיניהן בעשר אצבעות, בימי החורף הקרים כשידיהם סדוקות וקפואות ובימי הקיץ הלוהטים כשהזיעה ניגרת על פניהם וגופם ועשו זאת באהבה ובחריצות בלתי נתפסת. לפתע ניצבת לה בגאון וגאווה ברפת שלנו מכונת חליבה, שבה חולבים פרה אחרי פרה. בתקופה הזו ובהמשך, בעשור השלישי ענפי המשק היו רפת, לול מטילות, גידול עופות לבשר ומטעי הדרים. המשק היה מבוסס עם יתרות זכות ומעולם לא היו לאבא חובות.

כשההורים הגיעו לכפר הם היו צעירים, אבא היה בן 23 ואמא בת 19 ולמרות גילם, הם היו נחושים ולא נרתעו מהקשיים הרבים שהיו בשנים הראשונות להקמת הכפר. אבא היה חרוץ וחקלאי בכל רמ"ח אבריו, הוא השכים קום לפני הנץ החמה ועבד עד לאחר השקיעה ואמא הייתה תמיד עזר כנגדו בכל עבודות המשק. אמא גידלה שלושה ילדים, ששניים מהם נולדו בחמש השנים הראשונות להתיישבותם באדמת הכפר, תוך כדי שהיא עובדת בלול, ברפת, בקטיף העגבניות ועוד. ההורים היו חקלאים במלוא מובן המילה. הם הקימו מאפס תוך שני עשורים, משק חקלאי לתפארת, בחריצות ועבודת כפיים, יום יומית קשה. הם התפרנסו מהמשק בכבוד ואף הרבה מעבר לכך והכול מחקלאות נטו. היום במבט לאחור על ההורים המייסדים, אני לא יכול שלא להצדיע להורים על מפעל החיים שהם הקימו בכפר, מפעל שרק הזיכרונות והתמונות מספרים את סיפור הקמתו. אלו היו שנים נפלאות ורק מי שחווה אותן יכול להבין זאת.

אמא נפטרה בחודש דצמבר 1994 בשנת השמונים לחייה.
אבא נפטר בחודש דצמבר 1995 בשנת השמונים וחמש לחייו.

ב 13 באוגוסט 1958 נחתה על המשפחה מכה קשה כשהבן הבכור שלמה ז"ל נהרג בתאונת מטוס ריסוס, בגיל 23. 
שלמה התגייס לחיל האוויר ביולי 1953, לקורס טיס מס' 16 וסיים אותו במגמת קרב.
בסיום הקורס, שובץ לטייסת 105 טייסת ספיטפייר ומשם עבר לטייסת המטאור 117, טייסת הסילון הראשונה של חיל האוויר.
בתחילת 1956 שובץ לטייסת הסילון השנייה טייסת האורגן 113, שהייתה בימים ההם ובמבצע קדש בו השתתף, חוד החנית של טייסות חיל האוויר. שלמה היה בן הכפר הראשון שסיים את קורס הטיס וזכה לענוד על חזהו את כנפי הטיס.
בחודש מרץ 1961 נחנך בשטח בית הספר אולם ספורט שנבנה מתרומת המשפחה לזכרו של שלמה.

משנת  1962 גרה במשק משפחת בסיס

ההורים העבירו את המשק לבתם מיכל ולבעלה יעקב ז"ל ועברו לגור בבית חדש שבנו על אחד המגרשים של הכפר, בהמשך לרחוב הראשי של חופית.

מיכל ויעקב (קוצה) ז"ל, קיבלו מההורים משק חקלאי מבוסס והמשיכו בדרכם של ההורים. אחרי מספר שנות עבודה הם עשו שינוי, חיסלו את הרפת ועברו לגידול עגלים לבשר, גידול הודים לבשר, לול מטילות, אבוקדו ואפרסמון. בד ובבד הם הרחיבו את המשפחה.

השנים חלפו, הילדים גדלו ואז בחודש מרץ 1976 ניפטר בנם עומר ז"ל והוא רק בן 14. המשפחה שעוד לא התאוששה מפטירתו הפתאומית של עומר, חוותה בחודש יולי 1977 טרגדיה נוספת כאשר ניפטר הבעל והאב יעקב (קוצה) ז"ל.

הבן הבכור, זהר, שהיה באותה העת חייל בסיירת גולני שוחרר מהצבא והחל לעבוד במשק ונשא על גבו את פרנסת המשפחה.

זהר, למרות גילו הצעיר, עבד במשק במשך 10 שנים, במסירות רבה והביא את המשק למצב כלכלי מצוין. בתחילת שנות עבודתו במשק, הסבא בן ציון ז"ל והדוד דוידי עזרו לו בעבודתו. בתקופת עבודתו של זהר ענפי המשק היו: גידול עגלים לבשר, לול מטילות, מטעי אבוקדו, אפרסמון, קלמנטינות ובית אימון מבוקר לגידול הודנים.

אחרי עשר שנות עבודה במשק וכאשר אחיו ארז התבגר, זהר החליט להעביר את השרביט לארז ולצאת לדרך חדשה. בתקופתו של ארז, ענפי המשק היו גידול הודים לבשר, לול מטילות, מטעי אפרסמון ואבוקדו, שחוסלו בהמשך ובמקומם ניטעו מטעי הדרים. בשנת 1993 ארז הקים רפת בשותפות עם איתן ארליך ז"ל. בשנת 2000 הוא נאלץ לחסל את הרפת. למצער, ככול שחלפו השנים, המשק איבד את צביונו החקלאי ואת החזון של ההורים המייסדים והיום המשק אינו משק חקלאי והכל היסטוריה.

 

דילוג לתוכן