ארכיון
כפר ויתקין

משק 115- משפחת גנני

משק 115 הוקם בשנת 1933 על ידי רחל ויוסף גנני

מאת: אורי גנני (בנם של רחל ויוסף)
 יוסף (יוסק'ה) גנני נולד בשנת  1902 בעיירה בר בפלך אודסה, בדרום מערב אוקראינה. אביו היה סוחר אמיד, שלא שמר במיוחד על מסורת יהודית. הוא התייתם בגיל 7 מאמו. היתה לו אחות בשם ליזה.
רחל  גנני לבית שפירא נולדה בשנת  1896  בעיירה ברסטיצ'קה בחבל ווהלין, אוקראינה. רוב האוכלוסיה  היו יהודים, שחינכו את הבנים והבנות ברוח הציונות כולל הפגנת שמחה בעקבות הצהרת בלפור ( 1917 ), לימוד וידיעת השפה העברית על בוריה  ושמירה על קשר כמעט משפחתי ביניהם בארץ.
רחל ויוסף עלו לארץ בעליה השלישית. רחל עלתה ב-1921 באוניה "רוסלן".  יוסף עלה עם חבריו  מהעיירה. ההחלטה לעלות ארצה נבעה מחוסר היציבות ברוסיה שלאחר המהפכה, החיים שהכירו התפוררו, ובכל שרר תוהו ובוהו. המצב דחף את יוסף וחבריו  ל"גניבת" גבולות במטרה להגיע לא"י. לא היה לו רקע ציוני וגם לא ידע את השפה העברית, אותה רכש בארץ. קרובת משפחה של יוסף, שחייתה בברוקלין, סיפרה  לאחר שנים, שבעיירה הוא נחשב ל"פלייבוי" וכששמעה שהוא עובד אדמה בא"י, היא לא האמינה.
רחל ויוסף הצטרפו ל"גדוד העבודה" שם הכירו, כנראה, תוך כדי סלילת כביש טבריה – צמח. הנקודה הראשונה בה התישבו היתה בעמק יזרעאל, עם הקמת הקיבוץ עין חרוד.  שם נוסד "הקיבוץ הגדול" הראשון, לפי משנתו של  שלמה לבקוביץ' – לביא. החיים בעין חרוד, כולל החריש הראשון של אדמות העמק, ייבוש הביצות, עבודתה הראשונה של  אמא כ"אחות" אחראית בבית החולים הראשון של העמק, הקמת בית התינוקות בתנאים לא תנאים וההתלהבות שליוותה אותם בהקמת הקיבוץ הראשון נשארו חקוקים בלבם עד יומם האחרון.
בשנת 1928, על רקע הפילוג הראשון בקיבוץ, רחל ויוסף החליטו לפרוש. הם חברו לקבוצת חברים מעין חרוד ומהקיבוץ השכן תל יוסף,  תוך החלטה לשנות את מסגרת חייהם ולבנות את ביתם (ביחד עם זיוה – הבת הבכורה , שנולדה כבר בעין חרוד ב – 1927 ) ב-"מושב".
הייתה זאת קבוצה, שחברה לשלושה ארגונים, שהקימו את  כפר-ויתקין בוואדי חווארת  לימים ייקרא "עמק חפר" .
תקופת הביניים, שבין הפרישה מעין חרוד ועד לעליה לכפר-ויתקין ב–1932 , הייתה לא קלה, בלשון המעטה. התחנה הראשונה הייתה חיפה בה גם נולדה ב – 1930 הבת השנייה  זוהרה או זורה בפי המשפחה והחברים, בה נאלצו החברות  לעבוד, במצב של חוסר עבודה בארץ, כ"עוזרות" בבתי ערבים עשירים. תחנה שניה הייתה זיכרון-יעקב בה עבדו במחצבה ולאחר מכן בעתלית – בבריכות המלח. עם עלייתם להתיישבות הנכספת בכפר-ויתקין הם התגוררו בצריפים, שהוקמו ליד "הבית הגדול" והועברו אח"כ  ל"נקודה" – לישוב הקבע.
החיים במושב היו מלאי עניין אבל לא קלים. אמא התבלטה כעקרת בית חרוצה ומצטיינת שידעה " לעשות מכלום משהו…". הכל בצריף ללא חשמל, כשאת הבנות רחצו ב"פיילה" של כביסה. מאמא הן למדו את עבודות הבית ואת העברית הצחה. היא גילתה גם חריצות ,כשמלאה את מקומו של אבא, שנעדר מהבית לתקופות ארוכות , כשעבד בחברת החשמל, תוך שהיא גם משקה את הפרדס, מגדלת אפרוחים  ומחזיקה את הלול  ואת הפרה הראשונה ברפת. בשנת 1938 אומץ ע"י המשפחה גם נער בשם יענקל'ה שפיצר ז"ל , שהגיע לכפר עם קבוצת נוער עולה מוינה  במסגרת "עליית הנוער" וב -1944 גם את ניסן קורי ז"ל מקבוצת נוער מתורכיה, שלימים שימש במשך שנים מנהל כפר הנוער "נעורים". בזכות כישוריה של  אמא הם היו מארחים אצלם גם אורחים חשובים שבאו לבקר בכפר, כמו חיים וייצמן, הנרייטה סולד, הנציב העליון הבריטי ועוד.
אבא התבלט בכפר כ"תרבותניק", כשבמיוחד בחגים תרם ויזם בארגון ובתוכן. הוא השתתף גם בריקודי ההורה ויזם את הקמת תזמורת כלי נשיפה בכפר. הכל בהתנדבות. יחד עם חברים נוספים אבא המשיך לעבוד בחברת החשמל , במיוחד בתקופות של לחץ בעבודה, כמו במאורעות הדמים של 1936-1939 בהן העבודות היו כרוכות בסיכון רב. הם היו שותפים לבניית תחנת הכוח בנהריים  ובהקמת קו המתח הגבוה בוואדי ערה. בתקופת מלחמת העולם השניה, כשאמא לא הסכימה שיתגייס ל"בריגדה העברית" וישאיר אותה לבדה עם הבנות במשק, הוא התגייס ל"משמר החופים" הבריטי, וכנוטר במדים פטרל עם חבריו על חוף הים . במקביל הוא התנדב לאגודה למען החייל, שדאגה לשלוח חבילות שי לחיילי הבריגדה באירופה. כשהתחילו לזרום לארץ, לקראת  סוף מלחמת העולם השנייה, מעפילים, שרובם נשלחו לקפריסין נאלץ אבא לותר שוב. הפעם על שליחות לקפריסין . הפיצוי שלו היה , שאני נולדתי – בן זקונים – בשנת  1944. במשפחה וחבריו בכפר סיפרו, שמרוב שמחה הוא קפץ על הסוס ותוך כדי דהירה בחוצות הכפר צעק, שנולד לו בן. ראוי לציין, שעם אמא עלו לארץ גם 2 אחיותיה. הגדולה ביניהן זהבה ( לימים אלקין), שגם כן הייתה עם בעלה – צבי – בעין חרוד ואח"כ עברו לכפר-ויתקין, כששתי בנותיה – רינה שוייצר ועמליה שביט זיכרונן לברכה – הקימו משפחות בכפר בו מתגוררים צאצאיהם עד היום.
שורה – זיסל – אמה של אמא  עלתה לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השניה וכך ניצלה מהשואה. ליזה – אחותו של אבא – ובעלה ושני ילדיהם נרצחו ע" האוקראינים.
ב – 1948 במלחמת העצמאות התגייסה זיוה לגדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני. זורה התגייסה  לגדוד חי"מ של נפת נתניה ואח"כ הצטרפה לחטיבת גבעתי.
ב–1949 שוחררה להדרכת נוער ב"נוער העובד" בחולון, עד לשחרורה ב – 1950. זיוה נישאה ב–1950 לדב מורדכוביץ' מירון,  קצין צעיר מפתח תקוה אותו הכירה בשרותה הצבאי והחתונה שלהם נערכה ברוב עם בחצר בית ההורים בכפר.
ב – 18.3.50 נולד בנם הבכור – יובל , שהתחנך בביה"ס בכפר ובביה"ס האזורי של עמק חפר ויותר מאוחר בבת-גלים. יובל,  ששירת בסיירת מטכ"ל, נפל בשירותו הצבאי במלחמת ההתשה, ביולי 1969 בפשיטה על האי גרין. אחותו רזיה מירון מתגוררת כיום בחופית בבית שבנתה בצמוד לבית הוריה. דב וזיוה חיו הרבה שנים בחופית ושם גם נפטרו. דב ב – 2006, זיוה ב – 2014.
בשנות ה – 50, בעקבות גל העלייה ההמונית, נענתה אמא לקריאתו של בן גוריון ויצאה , כמו מושבניקים רבים, להדרכה באיגזים – כפר ערבי נטוש על  הכרמל , שאוכלס ע"י עולים מצ'כיה ונקרא מאוחר יותר כרם מהר"ל. היא הדריכה אותם בניהול משק הבית ובטיפול בילדים בתנאי החיים החדשים, שהיו כ"כ שונים מארץ מוצאם. מהקשר ההדוק איתם יצא גם יתרון לכפר כשהביאה משם את משפחת וולנר, שהבעל נקלט בכפר כחשמלאי ( הילדים הדביקו לו את הכינוי "ויסנזי").
זורה התנדבה לעבוד, במסגרת גרעין שהקים את מושב ניר בנים, כמורה במושב העולים מסלול שבנגב. לאחר שסיימה את בית המדרש למורים בבית ברל היא  לימדה בבאר-שבע ולאחר מכן בקיבוץ חניתה. באולפן של הקיבוץ הכירה את רן כרמי , חבר משק שעלה לארץ מצרפת, לאחר שהוריו נרצחו בשואה והוא ושני אחיו ניצלו בזכות נזירות שהסתירו אותם וטיפלו בהם בבית יתומים במנזר. לאחר החתונה, שעפ"י המסורת בכפר, נערכה בחצר הבית של ההורים , הם עברו לבאר שבע שם התגוררו במשך הרבה שנים, כשזורה  מלמדת באולפן ורכזת ב"הנחלת הלשון" ואילו רן עובד במפעלי ים המלח. עם היציאה לגמלאות הם  עברו לגן-יבנה שם הם מתגוררים עד עצם היום הזה. לזורה ורן 2 בנים : יונתן – הבכור בן 63 וחן – בן 59, 3 נכדות ונין.
אבא ואמא ניהלו את המשק המעורב המשפחתי, שכלל בעיקר לול, רפת ופרדס עד שנת 1963. הבנות כבר היו נשואות ומחוץ לבית, כשהודעתי להורים עם גיוסי  לצה"ל ב – 1962, שאינני מתכוון לחזור למשק בתום השרות אלא ללכת ללמוד באוניברסיטה, הם החליטו למכור את המשק (למשפחת ויינשטוק).
אבא, שלא יכול היה בצעירותו להתגייס למשימות הלאומיות שרצה, החליט בגיל  61, שהגיע הזמן לצאת ל-"שרות העם" ועבר עם אמא לעיירה "שכוחת האל" – ירוחם שבנגב. בתחילה כעובד קהילתי ואח"כ כעובד מערכת החינוך במועצה המקומית.  אמא לימדה עברית נשים אנאלפבתיות. חיים עם האוכלוסיה הקשה במקום קרבו את שניהם ל"ארץ ישראל השניה" וגרמו להם סיפוק רב. מירוחם עברו לדימונה שם אבא עבד כמחסנאי, אצל קבלן בנין שהיה קרוב משפחה של מש' ריין מהכפר, וגם הקים במקום מחסן סיטונאי של "תנובה" לטובת סוחרי הירקות והפירות באזור. הם הצטרפו גם לסניף רוטרי בדימונה ורכשו חברים רבים.
אני  אורי- הבן הצעיר, שגדלתי בעצם לבד בבית עם ההורים, הייתה לי בכפר ילדות מדהימה עם חוויות, שאינני שוכח אותם עד היום. אחת הראשונות הייתה בגיל 4 כשאני יחד עם אבא עומדים במרכז הכפר וצופים במשוריינים הבריטים  העוזבים את המחנה בנעורים לכיוון נמל חיפה בדרך חזרה למולדתם. כמו כן, אני זוכר את המראה של הלהבות שנראו בפאתי מזרח כשנכבש הכפר הערבי קקון ועלה, כנראה, באש. תקצר היריעה מלספר את החוויות אותן עברתי עם חברי לכיתה ולרחוב, את העבודה בשדה ובפרדס ובטבע, את החגים, במיוחד חג הביכורים ויום העצמאות, שנוהלו לעיתים ע"י אבי, או להבדיל את האבל בכפר, כשנפלו בני כפר בשרותם הצבאי ועוד ועוד.  כשסיימתי את לימודי בשנת 1962 בבית הספר בכפר התגייסתי , יחד עם עוד 3 בני כיתתי לצנחנים שם  הייתי, בין השאר, במחזור הראשון של פלוגת החבלה של החטיבה  ממנה יצאתי לקורס הקצינים, שעם סיומו הוצבתי כמפקד מחלקה בגדוד 51 של גולני. באותה תקופה עברו כבר הורי לנגב  אבל  אני התקשיתי לנתק את השורשים, שקישרו אותי לכפר והייתי מגיע ומתארח אצל חברים וגם לעיתים משתתף בחגים בכפר. עם שחרורי מהצבא ב- 1965 פניתי ללימודי כלכלה ומדע המדינה לתואר ראשון ואח"כ ללימודי מנהל עסקים לתואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל  עבדתי כמדריך גדנ"ע בגימנסיה העברית ולאחר מכן בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה  ובמשרד מבקר המדינה.
עם סיום הלימודים עברתי לעבוד בחב' ברום ים-המלח בבאר-שבע, כמנהל מכירות בארץ וגם כיהנתי כיו"ר ועד העובדים, תפקיד בו יזמתי פעילויות חברתיות – תרבותיות לעובדים ומשפחותיהם. באותן שנים (1971-1977 ) התגוררתי בערד.  לקראת סוף התקופה עברו הורי, גם הם, לערד ואח"כ לבאר-שבע ע"י זורה.
בשנת 1981 נפטר יוסף. 
7 שנים מאוחר יותר נפטרה רחל, שסיימה את חייה במרכז הגריאטרי בפרדס חנה. שניהם נקברו בכפר ויתקין. 
בשנת 1977 עברתי עם משפחתי לכפר תבור ושם התגוררתי כ– 20 שנה. בשנים אלה עבדתי  במועצה האזורית גליל תחתון כרכז מוניציפלי ובמועצה המקומית כפר-תבור בנושא פיתוח  כלכלי . כמו כן, בעקבות בניית הבית במקום הקמתי וניהלתי  בעפולה, במשך 7 שנים, עסק עצמאי – סוכנות לשיווק מוצרים בתחום ענף הבניין.  חוויה מיוחדת במינה נפלה בחלקי, כשהגיעו ב -1991 ב"מבצע שלמה", עולים מאתיופיה לאתר הקרוואנים על יד הכפר. אימצנו משפחה וליווינו אותה בתהליך הקליטה  הלא פשוט בארץ וגם יזמתי במקום במקביל , פעילויות לילדים. באחד הימים קיבלתי טלפון ממשרד השיכון בירושלים, שמבקשים שארכז את קליטת עולי אתיופיה מטעם המשרד בתפקיד ארצי. 5 השנים, בהן עבדתי צמוד עם בני העדה, היו השנים המעניינות ביותר בחיי ועליהם אמרתי, שהייתי מוכן לעשות אותן גם בהתנדבות אולם עוד שילמו לי משכורת. בין השאר, כתוצאה מהצורך לשהות במסגרת התפקיד גם במשרד הראשי, חזרנו לירושלים שם עבדתי כמנהל שיווק באזור בחברה של מערכות שאיבה מרכזיות ובחברה לשיווק גז ביתי, איתה נוצר קשר, כשיזמתי הקמת ועד השכונה בה התגוררתי . לאחר 13 שנים שבתי עם המשפחה לגליל העליון לקיבוץ כפר הנשיא ואח"כ ליפתח. מזה כשנה אני מתגורר במושב אלמגור.  כבר בירושלים היו לי פעילויות חברתיות – תרבותיות אותן יזמתי וגם שרתי בחבורת זמר. מאז חזרתי לגליל העליון אני ממשיך כל השנים, בהתנדבות כגמלאי בפעילויות  הללו במקביל לסיוע לאנשי צד"ל באזור וביוזמות הקשורות לביטחון המדינה. השנה אני בן 76 – גם ממשיך ביוזמות שלי וגם  נהנה לשחות ולחתור בקיאק כמעט מידי יום, בכנרת ובירדן, תוך כדי שמיעת הקלטות של ימי עיון, הרצאות ושירים עבריים. בני הבכור – יובל  גנני – בן 48 ,שותף בכיר במשרד רואי חשבון בתל אביב, בת – מעין פרנס – בת 45, מורה בירושלים ואלון – בן 41 – מהנדס מכונות בפורטלנד, מדינת אורגון, ארה"ב.
יש לי 2 נכדים  ו-7 – נכדות.
כתב: אורי גנני , 24/3/2021

 

דילוג לתוכן