ארכיון
כפר ויתקין

משק 102 משפחת בר

משק 102 הוקם בשנת 1933 על ידי לאה וישראל בר
כתב: יוסף (יוסלה) בר
ההיסטוריה של משפחתנו ממה שאני מכיר, החלה בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20.
אמי, לאה, נולדה בוורשה בשנת 1903 להורים נח ויוכבד רוזנשטראוך. לאה גדלה  בבית דתי מאוד, עם שישה אחים ואחיות. אב המשפחה, נח רוזנטשראוך, עסק במסחר.
שלא כמצופה ממנה, כבת למשפחה דתית,  לאה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר שבראש מעייניה הייתה העלייה לארץ ישראל. היא עלתה לארץ בשנת 1923.
לאה איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה. אחות אחת, מניה, ניצלה.
עם עלייתה לארץ הגיעה לאה לחאן זרעוניה, ליד בנימינה.
חאן זרעוניה  שימש כמקום התיישבות חלוצית לקבוצת חקלאיות (כמו בית הראשונים שבעמק חפר), שם התגוררו צעירות וצעירים שעבדו בפרדסים בסביבה.
בזרעוניה הכירה לאה את אבי, ישראל ברסקי. שם הם נישאו והקימו משפחה. 
אבי, ישראל, נולד בשנת 1903 להורים נפתלי הרץ וטובה ברסקי, בכפר סקווירה אשר נמצא בפלך קייב שבאוקראינה.
ישראל גדל בבית ציוני שבו דיברו עברית בלבד. הוא לא ידע רוסית ולא אוקראינית.  לישראל היו שישה אחים ואחיות. כתוצאה מהחינוך הציוני בבית הייתה לכולם שאיפה לעלות לארץ ישראל.
בכור הבנים של נפתלי הרץ וטובה, משה, נרצח בשנת 1913 בקיבוץ דגניה.
מייד לאחר הרצח עלה לארץ הבן השלישי, שלום, והצטרף לדגניה.
לאחר מספר חודשים עלתה לארץ טובה ברסקי  עם שלושת הילדים הקטנים: פשה, ישראל, (שהיה בן תשע שנים), ומרים.
הם התיישבו במנחמיה, מאוחר יותר עברו לתל אביב.
המלריה הפילה אז חללים רבים, ובהם גם את מרים, האחות הצעירה של ישראל.
טובה ברסקי, סבתי,  ניסתה לפרנס את הילדים בכל דרך.  בתל אביב היא פתחה בית אוכל, (מסעדה). סבי נפתלי ובנו אהרון נשארו בסקווירה "לסגור את העניינים". אז פרצה מלחמת העולם הראשונה והקשר נותק לכ-5 שנים.
אחרי תום המלחמה נפתלי ואהרון עלו ארצה. הם הגיעו לכפר יחזקאל, שם הצטרפה אליהם טובה יחד עם הילדים פשה וישראל. מאז כל משפחתנו חיה בארץ.
ישראל ברסקי חי בארץ מגיל 9. למד בגמנסיה הרצליה ולאחר מכן הגיע לזרעוניה. הוא עבד בפיק"א – החברה המיישבת שמימן  הברון רוטשילד.
מנהל האיזור היה יעקב הופמן, בעלה של דודתו חנה, אחותה של טובה. עם קצת פרוטקציה אבא קיבל ג'וב טוב, רכש סוס ועגלה,  והיה נוסע עם חבית מים ודלי, משקה את חורשת הוושניגטוניות המקסימה שבין פרדס חנה לבנימינה. (החורשה ברובה עומדת עד היום). כמו כן, אבא שתל את האקליפטוסים שבאזור אור עקיבא.
בשנת 1931 הצטרפו הורי,לאה וישראל ברסקי, לשכונה הזמנית שליד הבית הגדול בעמק חפר. נולדו להם ארבעה ילדים, הבכורה – מרים, נקראה על שם אחותו של אבא שנפטרה ממלריה. למרבה הצער גם מרים הקטנה נפטרה ממלריה. היא נקברה ליד מעיין חרוד, היום מושב גדעונה, בבית הקברות שבו נקברו ראשוני חלוצי העמק.
הבנים: נח, יהושוע (שויו), יוסלה.
הורי התחילו בהקמת המשק. אבא גם היה שומר בלילות בשביל הפרנסה. בשנת 1941 התגייס ישראל לצבא הבריטי. במשך כל שנות המלחמה ראינו אותו פעמים רחוקות מאוד. מה שזכור לי מאותה התקופה זה בעיקר איך אמא עבדה קשה, ניהלה משק וגידלה שלושה ילדים. רפת, לול, ירקות לצריכה עצמית ועצי פרי.
בשנת 1949 החליפו הורי את שם המשפחה לשם העברי – בר.
בתאריך 29.11.47 , כ"ט בנובמבר, כשהאו"ם החליט על קיום החלוקה של ארץ ישראל, אני זוכר שהעירו אותי בלילה. כל הכפר התאסף בבית העם, רקדנו ושמחנו כל הלילה. 
גדלתי בכפר, סיימתי את בית הספר בכפר. היינו הכיתה הראשונה שסיימה י"ב כיתות. המחזורים לפנינו למדו עד כיתה י"א .

המשפחה:
נח, יליד 1929, נישא ליעל מבאר טוביה
להם שלושה ילדים: דרור, איה ומיכל
יהושוע, או בכינויו – שויו, יליד 1931, נישא לרותי מנהלל
להם שלושה ילדים: נירית, גלית והדר ז"ל

בשנת 1913, כשבכור הבנים של נפתלי הרץ וטובה ברסקי (הוריו של ישראל אבי), משה, הגיע לגיל 18,
אפשרו לו ההורים לעלות לארץ בליווי האחות הגדולה, חנה.  משה וחנה הצטרפו לקבוצת דגניה.
לאחר מספר חודשים בדגניה,  התבקש משה לרכב ליישוב מלחמיה (שאחר כך שינו את שמו ל-מנחמיה), להביא תרופה מבית המרקחת עבור דבורה דיין, שהייתה אז בהריון.  אחרי מספר שעות הפרדה חזרה לבדה,  משה נרצח בידי פורעים ערבים. הקבר הראשון בדגניה היה של משה ברסקי.
כשדבורה דיין ילדה את בנה היא קראה לו משה, על שמו של משה ברסקי.
מייד לאחר הרצח כתבו חברי דגניה מכתב תנחומים להורים בחוץ לארץ.
תשובתו של סבי, נפתלי הרץ ברסקי, היתה שהם אינם צריכים לנחם את ההורים, אלא להיפך, הם צריכים לנחם את חברי הקיבוץ על כך שאיבדו חבר.
נפתלי הבטיח לשלוח מייד בן נוסף, שלום.
באחד מהקונגרסים הציוניים אמר חיים ויצמן, לימים נשיא המדינה הראשון, שאינו מכיר ציוני גדול יותר, אחרי הרצל, מנפתלי הרץ ברסקי.
בשנת 2013, במלאת מאה שנה לרצח, הזמינו את כל בני משפחתנו הענפה, לחנוכת אנדרטה על שם משה ברסקי.
בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל בשנת 2022  קרא הרמטכ"ל אביב כוכבי את פקודת היום לחיילים ובה סיפר את סיפור משה ברסקי ומכתבו של אביו נפתלי הרץ.
בין היתר, אחד מנכדינו קרא את פקודת היום לחייליו.

משנת  1958 גרה במשק משפחת נעמי ויוסלה בר

אני, יוסלה, נולדתי בשנת 1935.
נישאתי לנעמי ולנו ארבעה ילדים: אילן, אורי, תמי ושי. 
עבדתי במשק מאז שחרורי מהצבא בשנת 1956 . פיתחתי את הרפת, לול הודים, וגידלתי ירקות לשיווק.
את נעמי אשתי הכרתי בכפר ויתקין.
בשנות ה-50 של המאה הקודמת הגיעו לכפר קבוצות של בני נוער מתנועת הבונים בארה"ב ובקנדה. הבסיס שלהם היה בקיבוצים כפר בלום וגשר הזיו – שנוסדו על ידי אנגלוסקסים.  במסגרת שהותם בארץ ביקרו במושבים והתארחו בבתי משפחות בכפר. בשנת 1956 הגיעה לביתנו נעמי טפרמן, מטורונטו קנדה. נפגשתי איתה שבת אחת בזמן היותי חייל. אחרי שנתיים היא הגיעה לביקור קצר בן שבועיים, אך לא חזרה. התחתנו והקמנו משפחה.
נעמי הייתה מורה לאנגלית שנים רבות ובין היתר גם עזרה באופן אישי לתלמידים רבים. עד היום נעמי מתנדבת בבית דוד, מרכז יום לקשיש, שם היא מלמדת קבוצות מבוגרים את השפה האנגלית, וכולם מרוצים מאוד.
עבדתי במשק שנים רבות, עד שיום אחד בשנת 1992 אמר לי אורי בני  שהוא מסתדר במשק לבד. אני יצאתי לנהל את מחנה הקרוואנים באזור התעשייה עמק חפר, שם התגוררו אז קרוב לאלף נפש מעולי אתיופיה וקווקז. תקופה זאת היא נושא לסיפור אחר.
שירתתי בצבא ובמילואים הרבה שנים. עד היום אני ממשיך לשמור קשר עם כמה חברים ממלחמת יום כיפור ועם מספר חברים ממלחמת שלום הגליל.
בפעם האחרונה, לאחר סיום תקופת שירות מילואים, ביקשתי ממפקדי שצו הקריאה הבא (היה פעם מושג כזה) יהיה למסיבת סיום. ואכן, כך היה.
מי שבא להיפרד אז היה מפקד האוגדה מאיר דגן ז"ל. כששאל אותי מדוע אני נוטש, עניתי ששלושת בני (ששירתו כולם בגדוד 82 בשריון) כבר עושים מילואים והגיעה העת לעזוב.
כל ילדינו נישאו:
אילן נישא לברברה ולהם שלושה ילדים: ליאורה, גליה וגלעד. ליאורה נישאה לדניס והביאו את הנינה הראשונה – ליבי.
אורי נישא לרבקה ולהם שלושה ילדים: טל, יובל והילה. טל נישאה לרן והביאו את הנינה עומר.
תמי נישאה לחן ולהם שלושה ילדים:  רותם, יונתן ושירה
שי נישא ללימור ולהם שלושה ילדים: שלי, רוני ורועי.
נכון לכתיבת שורות אלה, גליה ובעלה טל מצפים לבת,
כך שנגיע לשלוש נינות, כן ירבו.

דילוג לתוכן