ארכיון
כפר ויתקין

משפחת ויינשטיין: אריה, תמר, דליה, דני, איריס, נורית

אריה הגיע לכפר ויתקין בתחילת שנות החמישים מקיבוץ קריית ענבים, שם למד את העבודה במדגרה.

כשהתגורר בקיבוץ, אריה רצה להקים משפחה, אך לצערו, הבחורות הצעירות בקיבוץ כבר היו נשואות. הוא קרא מודעה בעיתון, שבכפר ויתקין מחפשים עובד למדגרה, וניסה את מזלו. 

החבר פורת קיבל את אותו לעבודה. הוא גר בחצר המשק של לאה ליפין.

אריה ותמר הכירו בשידוך. אחת מחברותיה של תמר, שאותה הכיר אריה במהלך פעילותו עם מעפילי האונייה אקסודוס, הכירה ביניהם. 

תמר היתה סמלת מחלקה בנח"ל. 

כשנישאו, גרו אריה ותמר בצריף שוודי בין משק נעמן לאלחנן רוזנברג. שם נולדה דליה. 

המדגרה , 1961
המדגרה , 1961

כשתמר הייתה בהריון שני, הם עברו לגור בדירת שני חדרים, בין העגלים של אריק כהן לבין משק אדירי. שם נולד דני.

בנם דני כותב:" תמר ואריה היו ניצולי שואה. מדינת ישראל הייתה עבורם הגאולה. דליה שנולדה עשר שנים אחרי שאריה יצא מאושוויץ בצעדת המוות, הייתה הנס, וכפר ויתקין היה הבית. "הבית" במלוא מובן המילה".

בתחילת שנות השישים ניתנה לאריה ותמר האפשרות לבחור בין רכישת מגרש ברחוב הוותיק של חופית לבין רכישת הבית בכפר ויתקין, מול הבאר. עבורם לא הייתה התלבטות, הבחירה הייתה מיידית, הם בחרו בבית בכפר ויתקין ובו גרו עד יום מותם.

כשהתאומות איריס ונורית נולדו הן היו אטרקציה בכפר. בטיולים בכפר אריה ותמר חסמו את המדרכה עם העגלה הכפולה, והתגאו בבלונדינית ואחותה השחרחרה.

לאריה  הוצעו הצעות מפתות לנהל מדגרות באיטליה ובפרס, אך תמר הטילה עליהן מיד וטו, בטרם החל הדיון בפרטים. היא לא הייתה מוכנה לעבור מביתה בכפר ויתקין, מהחצר שלה, מהגינה ומהגדר החיה שאריה הקפיד שתהיה מיושרת כמו "פלס".

בבית היו הילדים  מגויסים ללוח הזמנים של המדגרה. בקיץ האפרוחים בקעו והוצאו מהמדגרה לפנות בוקר, ובחורף- בצהריים. כל ערב אריה היה הולך למדגרה לחטא בפורמלין את הביצים שנתקבלו, וכשהוא היה חולה, דני עשה זאת. 

דני מספר: כשהייתה הפסקת חשמל היה צריך להדליק את הגנרטור, לכל אחד מעשרים ושמונת הימים בהם שהו הביצים במדגרה, היה מאפיין משלו, וכך גם זמני הארוחות אצלנו בבית, והאפשרות לצאת מהכפר, להתרחק מהמדגרה "בימים קריטיים".

בין אריה ובין הנהלות הכפר לדורותיהן שררו יחסי אימון. החל בחבר פורת ובהמשך שולם זוהר, גדליה גל , נפתלי בן סירא ועוד רבים.

 בעזרת ההנהלה, אריה שדרג את המדגרה, דאג לשמור על המכונות והציוד והתייחס לכל מברג כאילו היה רכושו הפרטי. המדגרה הייתה תמיד מצוחצחת ומסודרת, והאפרוחים יצאו בזמן. הוא דאג לאנשים שעבדו אתו במדגרה, זאב אושרי ז"ל, דני לביא, ואחרים. כיבד אותם, דאג שיבצעו את עבודתם כיאות והקפיד שיקבלו את כל זכויותיהם.

אריה עבד במסירות ומעולם לא הסתכל על השעון. את ילדיו הוא חינך שזאת הנורמה שצריכה להיות לעובד במקום עבודתו. הוא תמיד הזכיר להם שמי שנותן גם מקבל. הוא התגאה במקום עבודתו, בכל חודש הוא קיבל את שכרו הראוי במועד, את כל התנאים הסוציאליים הנלווים וגם בימים קשים ובימי מיתון הוא ותמר גידלו משפחה ולא חששו לרגע למקור פרנסתם.

בצעירותם חיי החברה של אריה ותמר היו פעילים. תמר שרה במקהלה, אריה  צייר ופיסל, והיה מקשט את עגלות הרחוב בכל חג שבועות. את הקישוטים למסיבות פורים היו מכינים באולם של המדגרה, בערב. 

המדגרה, 1961
המדגרה, 1961

עם השנים ובייחוד כשתמר חלתה, הם הלכו והסתגרו בבית.

אריה נפטר בינואר 2021 

דני כותב:" עבורנו, הילדים, הנכדים, והנינים, כפר ויתקין הוא הבית של ההורים, סבתא וסבא, וגם סמל. סמל לארץ ישראל, להתיישבות, להתגייסות למען הכלל, לאהבת הארץ, לחיי קהילה. אנו מודים לכם – שכנים, חברים, לכל מי שליווה את משפחתנו לאורך השנים" 

לקריאת סיפור ההישרדות של אריה בתקופת השואה
 

דילוג לתוכן